הציבור חייב לשלם

"...בישראל, תכנית בסדר-גודל של דו"ח ועדת שיינין, מתפוגגת בשנייה בה היא מגיעה לדיוני תקציב... זה לא טוב, לא מוסרי, לא תקין. אבל זה מה שיש. אף אחד הרי לא היה מתארגן למחות, איש לא היה משקיע כדי להפגין ולצעוק. כלום. מקסימום שהייתם עושים הוא לשלוח תגובה זועמת...". יואל פלרמן, אחד מחברי ועדת שיינין, מסביר למה התכנית לה הוא שותף נכונה, ולמה אזרחי ישראל צריכים לשלם, כדי שתצליח

יואל פלרמן פורסם: 09.11.05, 13:21

ה"אנטי" הציבורי שמעורר דו"ח שיינין, המציע בין היתר לקבוע בחוק כי כל אזרח ישלם 9% מפרמיית ביטוח החובה שלו לטובת תקציב המלחמה בתאונות דרכים, ברור לחלוטין. אנחנו אכן חיים במדינה שגובה מאיתנו מסים גבוהים למדי, ומי כבעלי כלי רכב בישראל, יודע זאת. מס קניית הרכב כאן הוא מהגבוהים בעולם, והעומס שהוא מטיל על האזרח גדול פי כמה מזה עמו מתמודד תושב מדינה מערבית אחרת. עם הכסף הזה, כך מניח כל אזרח - ובצדק גמור, חייבת הייתה המדינה לדאוג כהלכה לביטחוננו. ובכל זאת, אנחנו נדרשים שוב להכניס את היד לכיס, ושוב לשלם. אכן, מקומם.

 

מה היה עד היום

 

קרוב ל-30,000 אנשים נהרגו בכבישים מאז קום המדינה. ממוצע ההרוגים בעשור האחרון עומד על כ-500 בני אדם לשנה. מדי שנה מדווחים כ-3,000 פצועים קשה על כבישי ישראל, ויש כנראה הרבה יותר בפועל. חברות הביטוח למשל, מדווחות על למעלה מ-100,000 פצועים. מדי שנה. כמה זה עולה לתושבי המדינה בכאב ושכול, אף אחד לא יכול לאמוד. כמה זה עולה בכסף? הנזק השנתי הישיר נאמד בכ-8 מיליארד שקל.

 

ומה עשתה המדינה כדי לשנות את המצב? מעט מאד. לא היה מעולם שר אחראי, לא הייתה מעולם מדיניות בטיחות. כי נראה היה שלא צריך. הרי ברור היה מי אשם, מי אחראי לכל העסק המלוכלך הזה. שרי תחבורה לדורותיהם קבעו כי תאונות דרכים נגרמות בגלל עבירות. ואם נדע למנוע את אותן עבירות, נוריד הרי את מספר התאונות. אמרו, והסירו מעצמם כל אחריות. שהרי מניעת העבירות היא בתחום השיפוט של המשטרה - לא כך?

 

ושרי התחבורה לא היו לבד. העברת האחריות לתאונה לכיוון הנהג העבריין, מצאה ביטוי בכל תחום. מע"ץ והרשויות המקומיות? הנהג אשם והן לא צריכות לעשות דבר. הזרוע האוכפת המשטרתית? ייצרה בעיקר דו"חות מיותרים, אכפה בעיקר את עבירת המהירות הזניחה. בטיחות רכב? את מי זה מעניין. משרד החינוך? לא עמד אפילו במה שחייבה אותו הממשלה, והמשיך להתנער גם לאחר דו"חות מבקר המדינה שהתריעו על כך. הדרכה מתקדמת? לא צריך, כי יש קורס נהיגה מונעת מגוחך. רכב כבד? למי אכפת. מגזר ערבי וחרדי מועדים לפורענות? מעולם לא טופל. וזו רק רשימה חלקית מאד. המדינה, בלשון מאד פשוטה, לא עשתה כלום כדי לשנות את המצב.

 

רגע, לא בדיוק. הרי הוקם מנהל לבטיחות בדרכים. הוקם, כשל, ובמקומו באה ב-1998 הרשות הלאומית לבטיחות. אף אחד במשרד התחבורה לא אהב אותה, אף אחד לא באמת רצה בה. וכשפקידי משרד התחבורה מתנכלים, הם עושים זאת עם כל הלב. הרשות סורסה מייד, מבלי שהצליחה לעשות דבר בעל משמעות. מה שעשו לה במשרד התחבורה, יכול לשמש כחומר מצוין לטלנובלה הזויה.

 

כן, היו גם ועדות, והיו תכניות, והיה מבקר המדינה. במהלך השנים הוגשו הרי תכניות אב טובות שזכו אפילו לאישור, היו ועדות שהמלצותיהן התקבלו. היו דו"חות קשים ומאלפים, שזעזעו. ודבר לא קרה. הייתה ועדת חקירה פרלמנטרית של ח"כ לנגנטל, שתקפה באופן חמור את התנהלות המדינה, דיברה על התנערות מאחריות ואי-פעילות והתייחסה לצורך בפעולה מיידית. את כמויות האבק שצבר הדו"ח הזה במגירות חבויות, אף אחד כבר לא יצליח לנער. אגב, היה פעם גם כסף - אגרת בטיחות בשווי 4.7% מפרמיית הביטוח ששולמה לאבנר, זוכרים? אולי בעצם לא, כי הכסף הזה נעלם עם החברה.

 

מה יהיה עכשיו?

 

כאשר התכנסה ועדת שיינין כדי לדון במצב הבטיחות בדרכים, בקיץ 2004, היא הוגבלה לטיפול במצב הרשות. כאשר נכנס שר התחבורה מאיר שטרית לתפקידו, התבקשה הוועדה להגיש המלצות בכל תחומי הבטיחות. ראשית, וחשוב מכל, נקבע יעד מערכתי. תוך חמש שנים אמורה ישראל להגיע לרמת בטיחות של צמרת אירופה, תוך 10 שנים היא אמורה להיות השיאנית. כדי להגיע לכך, ניתנו המלצות בשלושה חלקים עיקריים. א. אחריות ומבנה. ב. תשתית עירונית ובין-עירונית. ג. טיפול בכל שאר מרכיבי הבטיחות לרבות נהג, רכב, אכיפה וחקיקה, חינוך, הסברה, מחקר ועוד.

 

וזה אומר שקודם כל, למדינת ישראל יהיה מעתה שר שאחראי לבטיחות בדרכים, שר התחבורה. הוא זה שיידרש לתת דין וחשבון על מעשים ומחדלים. במקביל, הרשות הלאומית תורחב ותהפוך למעין משרד ממשלתי, עם סמכויות מלאות בכל הקשור לבטיחות בארץ, כולל תשתית. וכן, ניחשתם נכון. כדי לאפשר את קיומו של מעין משרד חדש כזה, דרוש כסף. תקציב כבד משמעותית מ-160 המיליונים שהיו לרשות בעבר.

 

חוץ מזה, הוועדה המליצה לשדרג באופן קיצוני את נושאי הבטיחות והתשתית בחמש השנים הקרובות, במיליארד שקל לתשתית עירונית מתקציב הרשות, ושני מיליארד לבינעירונית מתקציב מע"ץ. ושוב מדובר בכסף. הרבה מאד כסף.

 

בישראל, תכנית בסדר-גודל של דו"ח ועדת שיינין, מתפוגגת בשנייה בה היא מגיעה לדיוני תקציב. לא משנה כמה היא טובה או כמה תמיכה יש לה. נכון, זה לא טוב, לא מוסרי, לא תקין. אבל זה מה שיש. וחוץ מזה, אף אחד לא היה נוקף אצבע כדי למחות אם הייתה נעלמת במהירות בה הופיעה. אף אחד הרי לא היה מתארגן למחות, איש לא היה משקיע כדי להפגין ולצעוק. כלום. מקסימום שהייתם עושים, הוא לשלוח תגובה זועמת לאייטם המדווח על חיסולה של התכנית. זהו. אני יודע את זה. אתם יודעים את זה.

 

לכן, הגיע הזמן שתפקחו את העיניים ותבינו. הדרך הריאלית היחידה הייתה ליצור מקור הכנסה אלטרנטיבי, כזה שיאפשר תוספת תקציב. וכן, אני ואתם ניאלץ לשלם את הכסף הנוסף. אחרי הכל, מדובר בפחות מחצי מיכל דלק לשנה.

 

יואל פלרמן היה חבר מליאת ועדת שיינין ויו"ר תת הוועדה לנושא הסברה