"אי של שפיות" במציאות מטורפת. ואולי להיפך
עם בקבוק של בירה צוננת בידי, שני נתחי שרימפס טמפורה בווסאבי ודבש המונחים על הצלחת לפני, ועיצוב נקי ומוקפד, שמשופע במוטיבים תאילנדיים
ואינדונזיים, תעתעה בי לעתים המחשבה שאולי אני לא בהודו כרגע ושהמסעדה הטרנדית בה אני יושב – "זנזי" (Zenzi), ממוקמת בכלל ברח' הארבעה בתל-אביב ולא במטרופולין המזוהם והכאוטי שנקרא בומביי. למעשה, הדברים היחידים שהזכירו לי ברגעים אלה איפה אני נמצע, היו הלבוש התרמילאי בסגנון המזרח בו הייתי לבוש, מותג הבירה ששתיתי – "קינג-פישר", והעובדה שלמרות ששירותי המסעדה עוצבו על פי סטנדרטים מערביים לגמרי, גם בהם הותקנו "שפירצרים" של מים (כתחליף לשימוש בנייר טואלט). בזמן שסעדתי ארוחת פאר בת 6 מנות, הצלחתי אפילו לשכוח את העובדה כי רק 36 שעות קודם לכן החל הטיול הנוכחי להודו, בצליעה.
"הדרך ההודית"
כשנוסעים להודו לוקחים בחשבון מראש שהטיול יהיה רצוף בבעיות ובקשיים אך גם שכולם יפתרו בסופו ושהכל יסתדר, כמו שהכל מסתדר בהודו. מה שלא ציפיתי הוא שהבעיות יחלו כבר בנמל התעופה בן גוריון, לפני שעזבתי את ישראל, ושהן יקבלו ביטוי גשמי באמצעות שורת פרצופים אטומים, ששייכים לדיילות הקרקע של חברת "אליטליה". פרצופים ששידרו מסתוריות וחוסר אונים בעת ובעונה אחת, נכפו עלי ועל אורן, שותפי לטיול, בשעה חמש וחצי בבוקר יום שבת, בעודנו עומדים בדלפק הקבלה, תרמילנו לצידנו, וממתינים בחשש שהטיסה, שאמורה לשגר אותנו להודו, ושכרטיס בשבילה קנינו מבעוד מועד, תעזוב את ישראל, בלעדינו.
ההסבר שניתן לנו על ידי דיילות "אליטליה", נשמע הגיוני לחלוטין – לטיסה יש רישום יתר (over booking) ולא כל מי שרכש כרטיס יוכל להמריא. הפיתרון שהוצע, "אין לנו שום דרך להביא אתכם להודו היום", נשמע הגיוני פחות. כשעה מאוחר יותר, והמטוס עדיין לא המריא. הדיילות לעומת זאת המשיכו להתעקש כי הטיסה מלאה, ורחובותיה עמוסי האנשים והריקשות של בומביי, מתרחקים.
איך לא הספקנו להוריד שוט בנתב"ג ואפילו לא לרכוש וויסקי בדיוטי פרי
"250 דולר פיצוי במזומן, מונית שתיקח אתכם משדה התעופה לתל אביב, שהות במלון יוקרתי, וטיסה חלופית לבומביי, שיוצאת בשעות אחה"צ". כל זה הובטח לנו כתוצאה ממאבקנו הארוך (שעה) בדיילות. לפתע השד לא נראה נורא כל כך.
כבר החלנו לפנטז על בוקר של כיף בבריכת המלון, בעודנו אוחזים חבילת שטרות ירוקים ביד, שעתידים לממן לנו מחצית מהטיול, והודו שוב נראתה קרובה.
הכל נראה ורוד, אלא שלפתע החלה רבת-הדיילות לשוחח בעצבנות במכשיר הקשר. "או-קיי חברים. מסתבר שביצענו רישום כפול לטיסה ויש לכם בכל זאת מקום עליה", היא פנתה אלינו לפתע ובעודנו מהרהרים בכך שבמציאות פוסט 11/09 רישום כפול נראה מעשה לא בטיחותי במיוחד, החלה הדיילת להחיש בנו אל עבר המטוס, שממש רצה כבר להמריא למילאנו.
"250 דולר, מלון בתל אביב, טיסת לילה לבומביי. איך לעזאזל מתחמקים מהטיסה הזו?" תוהים אורן ואני, אך נראה כי גורלנו נחרץ, שכן מכונית גולף פלסטית מופיעה לפתע משום מקום ומסיעה אותנו הישר למטוס. עם התרמילים (11/09כבר אמרתי?). וללא דיוטי פרי.
זהו. אנחנו יושבים על המטוס בדרכנו להודו, שבוזים בגלל 250 הדולר שכמעט והיו שלנו, כמו גם יום הכיף במלון. עכשיו כל שנשאר הוא שהדיילת תגיש לנו משקאות חריפים, ומהר.
"יום יבש" בבומביי? למה דווקא היום?
באקט גורלי הרה אסון, היום הראשון לשהותנו בבומביי הוכרז כ"יום יבש", דהיינו – יום ללא מכירת אלכוהול (הייתכן שכתב "ידיעות אחרונות" היה מקבל יחס שונה?). גם מנהל "זנזי", מתן שברק, המליץ לדחות את הביקור במסעדה למחרת שכן "ללא אלכוהול לא תחווה את זנזי במלואה". אני מניח שאתם מתחילים להבין את הראש.
אבל מדוע בעצם לכתוב על "זנזי"? בגלל הקשר הישראלי שלה עימנו. קבוצת היזמים שהקימו את המסעדה כוללת, מלבד הודים והולנדיים, גם ישראלים, מנהל המסעדה הינו ישראלי למחצה, והשף הוא לא אחר מאשר שחף שבתאי המקומי.
נתחיל במיקום. "זנזי" ממוקמת ברובע בנדרה האופנתי, שם גרים המפיקים והכוכבים של תעשיית הסרטים ההודית, וביתם של מעצבי האופנה המקומיים המובילים. זה לא אומר שהרחובות פחות מג'ויפים. טוב, אולי קצת. אך את כל הרעש וההמולה המלווים רחוב עירוני הודי, משאירים מאחור ברגע בו נכנסים אל מתחם המסעדה, שכן המסעדה, שכוללת לאונג', בר, וכן חדרי אירוח (ואירוע) פרטיים, נראית כאילו היא שוכנת במימד אחר ביחס למציאות שמחוצה לה.
מתן, בן לאבא הולנדי ואמא אינדונזית, שלדברי דפנה, שותפתי לטיול, הוא "חתיך הורס", בילה את מרבית חייו בהולנד, אך מגלה גם שליטה מרשימה בסצינת חיי הלילה התל אביבית. "ההחלטה לפתוח מסעדה דווקא בבומביי היתה כמעט מקרית. החלטנו כי אנו רוצים לפתוח מקום שונה בהודו ופשוט עשינו זאת, ללא יותר מדי פעולות הכנה או חקר שוק". כשנה וחצי לאחר שהחלה לפעול מארחת "זנזי" דרך קבע מבחר מהמוסיקאים, המעצבים, השחקנים ואנשי הברנז'ה ההודיים.
האוכל המוגש במסעדה מוגדר כפיוז'ן אסייתי-צרפתי, ואני חייב לציין כי הוא מנצח. על אף שהתפריט כולל לפחות החמצה אחת (הטירמיסו שהוגש כקינוח היה לא יותר מאשר בינוני), רוב המנות בהן סעדנו נעו בין טובות מאוד (צלע כבש עם מיסו סרטנים) לפשוט מעולות (פפר צ'יקן – עוף בשומשום עם פירה ווסאבי).
עוד ניתן למצוא בתפריט, בראשונות, סלט גאדו גאדו (מאכל אינדונזי מסורתי), בעיקריות, באבי קטשאפ (חזיר מבושל ב-5 רטבים ואח"כ מוקפץ בווק), ובאחרונות, קרם ברולה של אגוזים (עם טנדגי – רוטב הודי עם המכיל מגוון עשבי תיבול), ופנקוטה בננה (עם ליקר שוקולד וצ'ילי). מחירי המנות נעים סביב ה-150 רופי לראשונות, 350 לעיקריות ו-190 לקינוחים. בקבוק קינגפישר בנפח 330 מ"ל יוגש תמורת 150 רופי. (100 דולר שווים כ-4,400 רופי).
"זנזי" בהחלט איננה מסעדה שמיועדת למטייל הממוצע, היא הרבה יותר מדי יקרה (ארוחה בת שלוש מנות, ושני בקבוקי בירה למשל, תעלה כ-800 רופי כמעט פי שתיים מתקציבו היומי הכולל של הטייל הממוצע), ולמען האמת, גם לא ממש תיתן לכם מושג על הודו שכן במובן זה היא מערבית מדי. אבל זו בהחלט מסעדה הראויה לביקור עבור טיילים אמידים יותר ואנשי עסקים המחפשים ערב איכותי, או מקום היכול לשמש לפגישות עסקים, זאת במידה ועמיתכם ההודי פתוח מספיק. עם בר משקאות עשיר, עיצוב זורם, אוכל מצוין, די-ג'יי ותערוכות מתחלפות של צלמים הודיים מקומיים, זנזי בהחלט משדרת חוויה מסוג אחר. לפחות בהודו.
ולסיום, מתכון של שחף שבתאי לכבוד החורף:
ריזוטו וואקאמה
המרכיבים (4 סועדים):
2 כוסות אורז ריזוטו
6 כוסות מים
6 כוסות חלב
3 ס"מ של למון גראס, קצוץ דק
100 גרם אצות וואקאמה
100 גר' פטריות שיטאקי
50 גרם פרמזן מגוררת
1/2 כוס שמנת
עלי בזיליקום
ג'ינג'ר (באמת ג'ינג'ר)
1 בצל קצוץ
חמאה
יין לבן יבש
רוטב דגים
אופן ההכנה: