אל על דופקת את כולנו

"הישראלים לא מבינים, שהמצב בו שולטת אל-על בשוק התעופה הישראלי באופן טוטלי כל-כך, פשוט דופק אותנו. שבגלל אל-על אנחנו משלמים ביוקר על הטיסות. שבגלל אל-על, מספר היעדים אליהם יש טיסות ישירות מישראל מצומצם ומוגבל, ושמספר הטיסות נקבע לפי מספר המושבים במטוסי אל-על, ולא לפי הביקוש". צביקה בורג עונה ליוסי לוי

קצת התבלבל יוסי לוי, מזכיר מועצת עובדי אל-על, שפרס פה ב-ynet את משנתו בדבר "בוגדנותו" כביכול של שר התיירות אברהם הירשזון. "הירשזון", אמר בערך מר לוי, "מפר את הסיכומים שנעשו לפני הפרטת אל-על לפיהם הממשלה תשמור בכל מחיר על נתח השוק של אל-על ותמנע מהחברות המתחרות את הגדלת נתח השוק שלהן".

 

התבלבל קצת מר לוי, משום שהוא האמין עד לשבועות האחרונים, שהשיטה בה התנהל שוק התעופה האזרחית בישראל ב-57 השנים האחרונות יכולה להימשך לעד. זו השיטה, שבה משרד התחבורה ומינהל התעופה האזרחית היו למעשה סניף של אל-על, שיטה שבה האינטרס של ועדי העובדים באל-על היה חזק יותר משל כלל הציבור.

 

התבלבל קצת לוי, משום שפתאום הופיע מולו שר, ששבר את הכלים. שר שהעז, לראשונה בתולדות התעופה בישראל, לנסות ולשבור את האקסיומה הזאת שקבעה ש"חייבים לשמור על אל-על בכל מחיר". לוי התבלבל, כי הוא שכח שפוליטיקאים משנים את הדעות שלהם בהתאם למצב (בגלל זה הם פוליטיקאים), והמצב בתחום התעופה והתיירות בישראל ובעולם השתנה.

 

לא לאומית, אזרחית

 

התעופה האזרחית בשליטת אל-על היא אחד המונופולים החזקים בכלכלה הישראלית. ולא תעזור לאל-על הטענה שהיא לא מונופול ושהיא מתחרה במאה חברות זרות שטסות לכאן. אל-על, למי שאינו יודע, מטיסה בממוצע 42 אחוז (ובתקופות מסוימות יותר) מהנוסעים אל ישראל וממנה. החברה הזרה

הכי קרובה אליה במספר הנוסעים, "לופטהאנזה", מטיסה בממוצע כ-4 אחוזים מהנוסעים. כלומר, על כל 11 נוסעים באל-על (ובחברת הבת שלה סאן-דור), לופטהאנזה הענקית מטיסה רק נוסע אחד.

 

בסך הכל, נתח השוק של שלוש החברות הישראליות - אל-על, ארקיע וישראייר - מתקרב ל-50 אחוז מכלל הנוסעים וככה, מבחינה הגיונית, גם צריך להיות. הבעיה היא, שאל-על רוצה יותר. גם על חשבון המתחרות מבית, וגם על חשבון הזרות.

 

השיטה הזאת, של "העיקר אל-על וכל השאר לעזאזל", השתרשה עמוק כל-כך בתודעה של הציבור בישראל, שאנשים פשוט מאמינים שככה צריך להיות. לישראלים נדמה, שחייבים פה חברת תעופה לאומית חזקה שקוראים לה אל-על, שתשלוט בשוק, שתקבע לאן נטוס, מהיכן יגיעו תיירים, כמה נשלם, מה נאכל במטוס ומה ניקח במזוודה. כולם שוכחים, שהחברה הזאת כבר אינה שייכת לממשלת ישראל ולאזרחי מדינת ישראל אלא לאנשי עסקים פרטיים ושלמעשה המעמד שלה כחברה "ישראלית" לא צריך להיות שונה מהמעמד של המתחרות - ישראייר, ארקיע, קאל - או כל חברה אחרת שתקום בעתיד.

 

שוכחים גם, ששוק התעופה העולמי שינה פניו בעשרים השנים האחרונות, ושמושג של "חברת תעופה לאומית" הולך ונעלם, ששירותי התעופה הופכים להיות עממיים כמעט כמו נסיעה באוטובוס או ברכבת, ושהם צריכים להיות בהישג ידו של כל אחד. גם העשיר מכפר שמריהו וגם הדלפון מאופקים, גם התייר מצרפת שרוצה לבקר בכותל המערבי או בכנסיית הקבר, וגם התייר הישראלי - שרוצה להגשים חלום של ביקור בסין.

 

רואים את הפוטנציאל

 

הישראלים לא מבינים, שהמצב בו שולטת אל-על בשוק התעופה הישראלי באופן טוטלי כל-כך, פשוט דופק אותנו. שבגלל אל-על אנחנו משלמים ביוקר על הטיסות. שבגלל אל-על, מספר היעדים אליהם יש טיסות ישירות

מישראל מצומצם ומוגבל, ושמספר הטיסות ליעדים המבוקשים נקבע לפי מספר המושבים במטוסי אל-על, ולא לפי הביקוש.

 

נסו למשל, להשיג מקום על טיסה לבייג'ינג, בומביי או הונג-קונג, יעדים שאל-על טסה אליהם באופן בלעדי. למעט מספר שבועות שפל בשנה (בעיקר בגלל תנאי מזג אוויר), אי-אפשר להשיג מקום במחיר שאינו מתקרב לאלף דולר לכרטיס. זו הסיבה, שרבבות ישראלים נאלצים לטלטל עצמם דרך שדות התעופה של איסטנבול, וינה, אדיס-אבבה או טשקנט כדי להגשים את חלום הטיול בסין. ולמה? כי לאל-על אין אינטרס להגדיל את התפוסה במטוסים, לפתוח את השוק לתחרות, לטוס ליעדים מבוקשים נוספים (טוקיו, סאול או שנגחאי, למשל) ולגרום להורדת מחירים.

 

יוסי לוי גם ממשיך לנסות ולבלבל את הציבור עם סיפורים על נישול עובדים ישראלים ממקומות עבודתם. העובדים שמדבר עליהם לוי הם השכבה הדקה של עובדי אל-על. כשל-4,000 העובדים של לוי יש עבודה, ל-40,000 ישראלים אחרים – עובדי מלונות, נהגי מוניות ואוטובוסים, מדריכי תיירים, סוחרים, עובדים בחברות להשכרת רכב ובעלי מקצועות אחרים – אין עבודה.

 

יכול להיות, ששר התיירות, כשהוציא את השד מהקופסה, הסתכל על ה-40,000 והחליט שהם חשובים יותר מה-4,000. יכול אפילו להיות, שהוא הסתכל על 7 מיליון ישראלים שרוצים להתחבר לעולם הרחב והחליט שה-4,000 של אל-על פחות חשובים מבחינה ציבורית. יכול אפילו להיות, שהוא הביט בגלובוס וראה פוטנציאל של מיליארד נוצרים (אתם יודעים מה, אפילו של מיליארד מוסלמים), שגם אם רק חלק קטן מהם יצליחו לממן ביקור בארץ הקודש – תהיה פה שפע של עבודה להרבה אנשים.

 

יוסי לוי לא רואה את הפוטנציאל. הוא לא מסתכל למעלה, אלא למטה, לסיר השמנת שעליו הוא יושב, ומפחד שמישהו יקח לו אותו. אני יכול להרגיע אותו: גם אם יפתחו השמיים, כמו שרוצים במשרד התיירות, אל-על לא תיפול. להיפך. כמו ענפי תעשייה אחרים שנחשפו לתחרות מחו"ל - היא תתייעל, תשתפר, תתחדש ואפילו תצמח. לוי וחבריו יצטרכו אולי לעבוד קשה קצת יותר, אבל בטוח, שהם לא יישארו מובטלים.

 

הכותב הוא עורך מדור התיירות ב"לאשה".