למה לא באתי לכיכר

הם רצו שם רק מאמינים אדוקים בדת שלום אוסלו, או לפחות מומרים טריים כציפי ליבני. לא עשב שוטה כמוני, בוגר ה"כולל" של בר-אילן

קשה היה שלא לדעת על קיומה של העצרת לזכרו של יצחק רבין, לאחר שבועיים אינטנסיביים של קדימונים בכל אמצעי תקשורת אפשרי. למרות זאת לא הייתי בכיכר בעצרת כי אף אחד ממארגניה, הדוברים בה וכנראה רוב משתתפיה לא רצה אותי שם. דווקא רציתי להשתתף בעצרת לזכרו של ראש הממשלה שלי, שנרצח. אבל הם רצו שם רק מאמינים אדוקים בדת שלום אוסלו, או לפחות מומרים טריים כציפי ליבני. ברור כי עצם שיחזורה של עצרת השלום מלפני עשר שנים נועד להרחיק אותי ואת רוב עם ישראל מהכיכר. לכן, למרות ההכרזה המופרכת של המארגנים על 200 אלף נוכחים, היו שם אולי 70 אלף.

 

הם מאוד היו רוצים אותי בכיכר כמכה על חטא וכנאשם. הרי אני, כבוגר בר-אילן וכמתנגד חריף להסכם אוסלו, גם אחראי לדעתם לרצח - ולכן רק אם אתוודה על חטאי, אאשים את עצמי וכמובן את חינוכי הקלוקל המסית והרצחני אוכל לבוא בקהל. אבל אני מעוניין רק לבכות את רצח ראש הממשלה, לבכות על החלפת הדמוקרטיה באנרכיה רצחנית, ולבכות יחד עם עוד 99.99% מאוכלוסיית המדינה על מעשהו של מיעוט אלים וקנאי, שהסתיים ברצח כה נורא. ברור שהם רוצים לזהות אותי ואת כל ההמונים התומכים בדעתי עם מיעוט קטן ואלים זה, כדי להרוויח עוד דיבידנד פוליטי מהרצח. על רקע זה הם עסוקים - גם בעצרת וגם בשאר ימות השנה - ב"גינות" כביכול של העשבים השוטים. אוניברסיטת בר-אילן, על עשרות אלפי תלמידיה, היא בעיניהם גינה גדולה כזאת, שלא לדבר על אלפי תלמידי ובוגרי ה"כולל" שלה. ולכן, אין לי מה לחפש בכיכר.

 

למרבה האירוניה, דווקא הישיבות והאוניברסיטה בהן למדתי גרמו לי להיות תמים ולהאמין בבשורת הסכם אוסלו בתחילת דרכו, עד שהבנתי יחד עם רבים מאד שמדובר בתרמית קולוסאלית שחייבים להתנגד לה. החינוך לפתיחות, לסקרנות, לרדיפת אמת, להשכלה רחבה, לידע מעמיק, לרדיפת שלום ולחשיבותה הרבה של המדינה ומוסדותיה - הם שהביאני להאמין בהתחלה בבשורת השלום של יצחק רבין. כמובן, אותו חינוך ואותם כלים תרבותיים ומחשבתיים עמדו לצידי גם כשנאלצתי להתפכח מחלום השלום, שהפך לסיוט המלחמה והטרור. חבורת אוסלו ויצחק רבין סרבו להתפכח מחלומם, למרות הכתובת הברורה שהייתה על הקיר. חלום השלום הפך לדת השלום, דת שמאמיניה איבדו את הספקנות שכה הכרחית בתהליך מסוג זה. אילמלא הרצח, כבר בבחירות 96' היה עם ישראל אומר את דברו באופן נחרץ נגד קנאי דת אוסלו.

 

למרבה הצער, כשאר הקנאים שפקדו את עם ישראל, גם יגאל עמיר - בקנאותו הרצחנית - הפך לגורם המכשיר מהלכים להם התנגדו רבים מאוד. לאחר הרצח פינה צה"ל בהוראת ראש הממשלה שמעון פרס את הערים ביהודה ושומרון, ללא כל התנגדות בכנסת או ברחוב. התמיכה בממשלת אוסלו בסקרים נסקה לשחקים עקב הרצח, ורק הפיגועים הגדולים בתחילת 96' החזירו את העם למציאות המדממת של אוסלו, ונתניהו ניצח על חודו של קול. די בחוסר התועלת הזאת של מעשה הרצח, כדי להביא את מתנגדי תהליך אוסלו לכיכר, לבכות על הירצחו של יצחק רבין.

 

בניגוד להכללות על האלימות כביכול של כלל ציבור המתנגדים לתהליך אוסלו, ציבור זה הפנים את חשיבות הלכידות החברתית והמשמעת הדמוקרטית באופן מעורר השתאות וכבוד לאורך כל תקופת ההתנתקות. בניגוד לדמוניזציה של מתנגדי ההתנתקות חודשים ארוכים לפני הפינוי (הרי הם רצחו כבר ראש ממשלה וכדומה), מהלך ההתנתקות האכזרי הסתיים במספר עימותים קטן ביותר ובאין-סוף חיבוקים ובכיות. הציבור ה"אלים" וה"מפחיד" של מתנגדי הנסיגה הפנים לחלוטין את הכלל הדמוקרטי היסודי וקיבל בהכנעה דומעת את החלטת הרוב. אין ספק כי התנהגות זאת נבעה לא מעט מהזיכרון הנורא של רצח ראש הממשלה. אולם יותר מהזיכרון ההוא עמדו החינוך, המשמעת והתרבות הבלתי אלימה של ציבור המתנגדים. רק על רקע זה היה ראוי לכל מתנגדי הנסיגה להתייצב בכיכר ולזעוק "לא לאלימות". אבל המארגנים הסכימו שנהיה שם רק אם נצעק ביחד איתם "כן לשלום" - למרות ש"השלום" הזה כרוך במותם האלים של אלפים. "שלום" מסוג כזה הרחיק וירחיק אותי מהכיכר, הרחיק וירחיק חלקים נכבדים מאוד של החברה הישראלית, ואולי אפילו את יצחק רבין עצמו, אילו יכול היה להביע את דעתו.

 

שלמה אנגל, מוסמך לרבנות ואיש היי-טק, בוגר המכון הגבוה לתורה (ה"כולל") של בר-אילן