יוגה / יעל נצר
המשימה: תחת.
הצלחה: פיקטיבית.
גובה: 1.72 ס"מ.
לפני אחרי: משקל 64 ק"ג - 62 ק"ג; שומן בגוף 21.7% - 20.5%; תחת 95 ס"מ - 93.5 ס"מ.
בכיתה ו' העיפו אותי הביתה פעם ראשונה בחיים: צחקתי בצפירה של יום השואה. השתחרר. ניסיתי שלא, אבל קרה. והנה אני, 20 ומשהו שנים אחרי, במעוז הכוסונים והכוסוניות, מועדון הכושר והאושר EveryBody, בשיעור יוגה - ולגברת שלידי השתחרר. היא בטוח ניסתה שלא, אבל קרה. ומאותו רגע, כל חוויה רוחנית שאעבור במסגרת המשימה תהיה בצל אותה נפיחה. אין ספק, היא הגיעה למקום שכל יוגי מתחיל שואף להגיע אליו - "אחדות הגוף והרוח". כלומר, אם אפשר לקרוא לבום על-קולי רוח. אבל למה להיות שליליים? זהו, שככה בא לי. ככה המנגנון שלי פועל. והשליליות זה הדבר הראשון שנאלצתי להשאיר במלתחה.
יש משהו לא טבעי בלראות חבורה של אנשים שעברו את גיל חמש שוכבים על מזרנים אחד ליד השני, בעוד המבוגר האחראי עובר ביניהם ולוחש: "תרפו הכל ותתבוננו". איך אני יכולה להתבונן, אם לפני שנייה נאמר לי לעצום עיניים? אם כי במחשבה שנייה היה עדיף לעצום את העיניים מאשר לראות את הרגליים שלי רובצות כמו שתי שווארמות מעבר לראש. אז מה זה יוגה? על רגל אחת (גם את זה נדרשתי לעשות): מקבץ תנוחות בלתי הגיוניות שמטרתן לפתח או לפתוח או לגעת, לא יודעת. במהלך שלושת החודשים קיפלו אותי, הפכו אותי, מתחו אותי, קראו לי עץ, דג, חתול, קוברה, וכשזעקתי חמס או חלאס, ניגש המדריך ולחש "תנשמי אל המקום הכואב". תוך 30 שניות נתפס לי הצד. תוך 24 שעות נתפס לי הכל - האני הפנימי והחיצוני. מהגמישים למדתי שיוגה, בניגוד לתרבות המיקרוגל, דורשת תהליך התמסרות איטי. ולי, כמה מפתיע, אין מספיק עצבים ושרירים כדי להקריב.
יוגה מומלצת לנשים בהריון וגם לאנשים עם לב חלש. ולמי שיש רק אופי חלש, כמוני, אין את היכולת לשרוד בשום ספורט, גם אם התחת שלה מאיים לפרוץ את הג'ינס. בתום שלושת חודשי המשימה אמרתי שלום לנצח. לא התקבלתי לקהילת היוגים, אבל מתברר שחלק מהתחת שלי החליט להיפרד ממני ולהישאר שם. מצד שני יש מצב ששני הקילו שהורדתי זה סתם כי נפרדתי מחבר שלי.
EveryBody, דיזנגוף 98, תל אביב.
היפ-הופ / ענבל שטראוס
המשימה: ידיים, בטן, תחת.
הצלחה: מוטלת בספק.
גובה: 1.57 ס"מ.
לפני אחרי: משקל 52 ק"ג - 53.2 ק"ג; שומן בגוף 20.4% - 20.7%; תחת 91 ס"מ - 88 ס"מ; מותניים 74 ס"מ - 74 ס"מ; יד 25 ס"מ - 27 ס"מ.
אני שונאת ספורט. אבל אוהבת לאכול. רק מה לעשות שבשביל לנטרל את המטען החורג שנדבק לי לתחת נאלצתי להקריב קורבן, ונרשמתי להיפ-הופ. שיעור ממוצע נמשך כשעה ובנוי מ-10 דקות מתיחות ו-40 דקות של תנועות שלקוחות היישר מהקליפים של נלי. בשיעורים הראשונים התבלטתי בתור החדשה. התנועות שלי היו די מופנמות, מאוד לא גמישות וממש לא נראות כמו אלה של כל התלמידים האחרים. לזכותי ייאמר שעם הזמן, אחרי שהפנמתי את הגישה המנצחת שזה רק בשביל הכיף (לא באמת) ועל הזין כולם (שקר בוטה), ריקוד הגשם שלי התחיל לקבל צורה סבירה.
אם לכמת את כל זה למספרים, חייבים להודות שלא נמדדה שום תזוזה חיובית בהיקפים או במשקל שלי. מאידך עליתי בקילו וקצת, אבל זה בטח שומן שהפך לשרירים. כן נרשמה ירידה בחשק לחיים. תמיד פיגרתי מאחורי כולם. חבויה בשורה האחרונה. מרגישה הכי מגעילולה עם בטן רפויה ומבט אבוד, מסדרת כל שנייה את המשקפיים. אין מה לעשות, כנראה שהיפ-הופ צריך או ממש לאהוב או ממש להתמיד בשביל לראות איזשהן תוצאות, ולא סתם לחוות שרשרת של מפחי נפש תוך התפכחות-מותחת-שרירים מאשליות.
לסיכום, כל החוויה הזאת הבהירה לי שני דברים:
1. כנראה שאין לי ברירה אלא להשלים עם המגרעות הגופניות שלי.
2. השם "ביונסה" לא דבק בי בגלל שאני יודעת לזוז - אלא בגלל הקושי המשותף שלנו להיפטר מהתחת הזה.
ביונד, שינקין 47, תל אביב
פילאטיס / רז יובן
המשימה: בטן.
הצלחה: עניין של השקפה.
גובה: 1.62 ס"מ (אחרי: 1.64 ס"מ. באמא שלי).
לפני אחרי: משקל 55 ק"ג - 56 ק"ג; שומן בגוף 21.7% - 23.1%. מותניים 74 ס"מ - 74 ס"מ.
בהתחשב בזה שהרזומה הספורטיבי שלי כלל עד הפילאטיס אולם התעמלות אפור, 36 בנות מזיעות ומורה שמאיימת שיש לה עיניים בגב - קשה להגיד שידעתי למה לצפות. פילאטיס, בהיותו ספורט די יקר, מציע חוויה אקסקלוסיבית בת ארבעה תלמידים, מורה סופר נחמדה אחת והרבה יחס אישי. חוץ מזה מדובר בחלל לא גדול, ממוזג טיפ טופ ועמוס במיטות מיוחדות, כדורים, גומיות ושאר אביזרים. בעיקרון מדובר בטכניקת אימון גופנית ששמה דגש על שרירי הבטן, החזה והגב, בשילוב נשימה ועבודה איטית שאמורה להפוך אותי לאדם מחוטב, מעוצב, משויף ומתוחזק.
בראשית היה סיוט. מדי יום קיללתי את הדחף הבזוי שהוביל אותי להפעיל מחדש קבוצות שרירים מוזנחים שכבר מזמן נחו על משכבם בשלום. אבל איך אומרת האגדה - כל זה היסטוריה. יכול להיות שזה היה השבוע השלישי, אולי לפני, כשַמשהו השתחרר בפקעת הקפוצה שאני קוראת לה הגוף שלי. כתפיים שמוטות הזדקרו, חזה שחוח הורם ומקצב קופצני ליווה את צעדי. אלוהים, נראה לי שאפילו גבהתי בשני סנטימטרים.
שלוש פעמים בשבוע בהנאה אין קץ התפתלתי על מיטות, נקשרתי בגומיות, נאבקתי עם קפיצים, כיווצתי חזק, נשמתי נכון ואפילו לא הזעתי. הרגשתי על סף חוויה רוחנית. זיכרונות מילדות גמישה הציפו אותי, ובאיזה רגע כבר לגמרי האמנתי שאני בשלה לשפגט. אבל לרדת לא ירדתי. הגוף הזדקף ונפתח, אבל המותניים נשארו דשנים כשהיו. לומר שזה שבר אותי? ממש לא. אחרי שנים של התנכרות הרגשתי שאני דווקא די סבבה עם הגוף שלי. אחרי הכל, מחקרים כבר הוכיחו שלא משנה איך אתה נראה, העיקר זה איך אתה מרגיש. ברור.
מכון הפילאטיס מכשירים של דליה מנטבר, רוטשילד 62, תל אביב.
ספינינג / דליה שוערי*
המשימה: תחת.
הצלחה: קצת כמו המלחמה האחרונה של סדאם.
גובה: 1.65 ס"מ.
לפני אחרי: משקל 56 ק"ג - 55 ק"ג; שומן בגוף 23.4% - 22.7%; תחת 95 ס"מ - 94 ס"מ.
בעיקרון, לא היתה לי שום בעיה עם האתגר שלקחתי על עצמי: לעשות ספינינג בטירוף - מהסיבה הפשוטה שעשיית ספינינג היא אכן טירוף. יושב לו האדם המבוגר (הקמטים האלה זה לא מצחוק, אחותי) בחדר חשוך, עם תאורת אולטרה-סגול מסתובבת כבמסיבת כיתה, ומדווש במקום לקול קריאותיהם של המדריכים בנוסח "עכשיו עלייה תלולה".
פייר? שאר המדוושים נראו מרוצים מהחיים, וגם לא הזיעו כמו חזירים שחוטים. אבל לי הספיקו חמישה שיעורים כדי להיזכר שבעצם אני נורא אוהבת לעשות מקרמה ואבק בחשכת ביתי. נמלטתי מובסת.
ניסיון להמיר את הספינינג בהליכון הניב 40 דקות נחמדות: מין נמרצות גאה, כשל עולל שלמד ללכת ומשוויץ כמה יפה הוא אינו נופל, ועוד צופה לו בסי.אן.אן בלי קול. אך גם פעילות תמימה זאת, וחרף אדיבות אנשי הצוות כולם, העדפתי בדרך כלל לבצע כל פעילות אחרת שהיא, אפילו סודוקו. והתחת? "מה זה תחת? תחת זה משהו שיושבים עליו", אמרה פעם אישה חכמה. ואני יושבת חזק.
אפגרייד, הירקון 75, תל אביב.
*איש לא ינחש לעולם שלמעשה אני דריה שועלי
אימון מחזורי / עינב פלק
המשימה: לנצח את שאר הבנות.
הצלחה: מסחררת.
גובה: 1.62 ס"מ.
לפני אחרי: משקל 52.2 ק"ג - 51.3 ק"ג; שומן בגוף 22.8% - 20.1%; תחת 91 ס"מ - 89 ס"מ; מותניים 78 ס"מ - 78 ס"מ;
יד 25.5 ס"מ - 25 ס"מ.
קחו מעשן כבד עם חמש צלקות טריות בראש, קוצר ראייה חמור, ציצים קטנים ומעוקמים, נטייה לאוסטיאופורוזיס ונחישות טורדנית לנצח בהכל. זאת אני, באמת נעים מאוד. ובדיוק ברוח זאת ראיתי את משימת הכושר שהוטלה לפתחי: קומפטישן, בייבי. למרות מגבלות הגנטיקה והחיים, אין מצב שאני לא לוקחת.
כדי לא להסגיר את הטבע התחרותי שלי בחרתי בתוכנית האימון המחזורי "30 דקות ודי", שנשמעת לא מאיימת. מדובר ב-16 תחנות שפזורות בחדר סודי במעגל - ממדרגה פלוס משקוליות ועד לשק איגרוף, דרך דופק ממוצע 157. ברקע יש מוזיקה, ומדי דקה בוקעת ממנה הקריאה "טיים טו מוב טו דה נקסט סטיישן". כל המתאמנות מצייתות ועוברות טו דה נקסט סטיישן עד שהן משלימות את הסיבוב, ואז - איזה קטע - הן מתחילות מההתחלה.
לא צריך דוקטורט כדי לחשב ששני סיבובים נותנים בדיוק 32 דקות לפני ה"ודי" - שזה כבר שקר. ולא רק זה, אחרי שני סיבובים מצפים ממך לעבור למזרן ולהזיע עוד רבע שעה בתרגילי בטן, או תחת, או כל דבר אחר שיטפל באסונות שהבאת מהבית. עד כאן: מינימום 47 דקות אם את ממש עדינה עם עצמך. אגב, מחוננות רשאיות לעשות שלושה סיבובי תופת על המכשירים עוד לפני האקסטרה, מה שאומר בהכרח עוד אימון של לפחות 16 דקות. מפה לשם: 63 דקות. לפחות שלוש פעמים בשבוע. מה, לא יעבוד?
ברור שכן. כאילו, גם אם מפסיקים לעשות את זה; כעבור חודש וחצי מתחילת האימונים פתחו לי את הראש כדי להוציא כמה דברים שאני לא ממש יכולה לספר לכם עליהם, והרופא ביקש יפה שלא אעשה סיבובים. חזרתי אחרי חודש נוסף - מינוס כמה סנטימטרים בהיקפים, כמעט שלושה אחוזי שומן ו-900 גרם. מה שכן, נדמה לי שאת הנתון האחרון השגתי במרמה: יום לפני המדידה הסופית, לראשונה בחיי, עשיתי שעווה חצי רגל תחתונה. אז גם אם ההצלחה שלי מעט מפוקפקת, שני צלופחים כאלה אין לאף אחת אחרת.
אפגרייד, הירקון 75, תל אביב.