לפני מספר שבועות נאלץ גורו הפרסום ומנהל הקריאייטיב הבריטי ניל פרנץ' לפרוש ממשרתו הרמה אחרי שפלט הערות שוביניסטיות נבזיות במהלך כנס שנערך בטורונטו. פרנץ' טען שנשים לא מסוגלות לטפס לצמרת ענף הפרסום בגלל ש"הן זבל", ותיאר אותן כ"קבוצה שבסופו של דבר תשתפן ותלך להיניק משהו". התובנות הסקסיסטיות הללו הצליחו לעצבן את נשות התעשייה, אך הגורו סירב להתנצל ולחזור בו מדבריו הנלוזים. להפך, הוא חיזק את קביעותיו וגרס ש"מנהלות קריאייטיב לא מצליחות להתחייב לעבודה, כי אי-אפשר להיות מנהל קריאייטיב מצוין וללדת ולהיעדר מהעבודה בכל פעם שהילדים שלך חולים".
פרשת פרנץ' העסיקה את חברותי האהובות והנצחיות ש' ו-ח', פרסומאיות ותיקות, במהלך ארוחה שערכנו לכבוד חגיגות 23 שנה לחברותנו במסעדת "אודומלה", הסמוכה למתחם שינקין בתל-אביב. השתיים, שהפכו לאמהות בגיל מתקדם והתפטרו מהמשרות הבכירות שלהן לטובת חיי פרילאנס גמישים, כדי לבלות עם הצאצאים, עלעלו בתפריט בעודן מתדיינות על טענות פרנץ'. "בצער רב אני נאלצת להסכים עם עניין ההנקה", הודתה ח'. "נכון, אני מעדיפה להיניק מאשר לעבוד עד שש בערב ולראות את הילדים רק כשהם הולכים לישון. עובדה שהרבה נשים עוזבות את מקומות העבודה והופכות לעצמאיות". ש' הסכימה: "לחיים, מה לעשות, יש ממד נוסף, חשוב לא פחות ממרוץ אחר פרזנטציות".
המדור מצידו קיטר איך השתנו נושאי השיחה של החבורה. אם פעם דנו איפה המסיבה הכי טובה, לאיזה סרט כדאי ללכת ומה קורה בניו-יורק, היום טווח הנושאים נע בין חלוקת שבחים לגננת ועד "לאיזה בית-ספר כדאי להירשם?". השתיים אפילו לא קפצו לחו"ל מאז שהתעברו ושינו סטטוס, וכש-ח' שמעה ש"אודומלה" היא "ביסטרו ניו-יורקי עם נגיעה קאריבית", היא הכריזה: "בשבילי להיות במסעדה קאריבית זה כבר להיות בחוץ לארץ". מי היה מאמין שפעם בילינו במועדוני האייטיז "פינגווין" ו"קולנוע דן". "זוכר איזה כיף היה בהופעה של 'באוהאוס'?" נזכרה ח' בגעגוע.
"אודומלה" קרויה על שם פרה מקודשת המככבת במיתולוגיה הסקנדינבית ומסמלת התחלה חדשה והצלחה. החלל הזה כבר ידע אי-אלו גלגולים (למשל, "אדוארדו") והוא אכן זקוק להצלחה הזאת. בגלגול הנוכחי מנהיגים אותו שני בוגרי מנהטן: השף צחי מלול ומנהל המסעדות גיא ורשביאק. המקום חמים (הרבה עץ ומושבי עור) ונעים מצד אחד, ומצד שני, משדר מקום ניו-יורקי גברי, גם בזכות הבר המפואר שניצב במרכזו.
"אודומלה" מציעה שלושה מסלולי עסקית. בשלושתם תקבלו לחם עם חמאה, מנה ראשונה, עיקרית ושתייה קלה או חמה. הראשונות משותפות לכל שלושת המסלולים. אחת היא כנפיים ברוטב חריף מתוק. כנפי עוף היא מנת מבחן מבחינתי, ואלה בהחלט עברו אותו. הן היו פריכות וטעימות. סלט הקיסר עם השרימפס היה לא מלכותי בעליל – תפל, סתמי ומאכזב. רק ח' המורעבת סברה משום מה שהוא מעולה. ואילו הקר - פצ'יו בקר נעשה אמנם לפי הספר (עלי בייבי, גבינת פרמז'ן, חומץ בלסמי) אבל היה שגרתי ואף סבל ממליחות יתר.
בעיקריות פסחנו על מסלול 49 השקלים שנראה קונבנציונלי מדי (שניצל, פילה עוף, המבורגר) ודילגנו היישר לשני המסלולים היותר יקרים. בעסקית ה-59 שקל נהנינו מצלע חזיר צלוי על הגריל. לאחרונה נפלתי על צלעות חזיר יבשושיות ומפוהקות במספר מסעדות, אך זאת הפתיעה לטובה: עסיסית ומתובלת בטעמים לטיניים מעניינים. ש' איבחנה כי "הצלע הלבן" הפך שוב למנה טרנדית וחזר לימי הזוהר של סטקיות הדרכים של פעם. התוספת של פירה דלורית ובייקון מתקתק גרמה לנו כמעט ללקק את הצלחת. פריקסה פירות הים (מולים, שרימפס, קלמרי וסרטנים), שהוגשה ברוטב קאריבי מעניין (עגבניות, שמנת, כרישה, מנגו), היתה נדיבה וטעימה. הכרישה אמנם נשרפה יתר על המידה וגרמה לנגיעות חרוכות ברוטב, אבל זה לא הפריע לי לטבול את הלחם בתוך הקדירה. חברותי התעקשו שהמנה קצת מבולגנת.
במסלול 71 השקלים הסתערנו על סטייק האנטריקוט. הבנות המעודנות נחרדו תחילה למראה הנתח המרשים (250 גרם) והמדמם. לי זה לא הפריע, אבל הן דרשו שהוא יבלה עוד דקה על האש. הוא חזר שחמחם יותר, אבל לא יבש. ח' טענה שאכלה טובים ממנו בניו-יורק, בימים שעוד חצתה את האוקיינוס. האופוזיציה גרסה שהוא אחלה. וכך גם התוספות, שכללו בין היתר סלסה אננס ומגדל קוביות תפוחי אדמה צלויים. רגע לפני שהגרציות הלחוצות אצו לאסוף את הפעוטות מהגן, סיכמנו ש"אודומלה" אולי לא סחפה אותנו בסערה כמו סופת הוריקן קאריבית, אבל היא בהחלט אופציה נאותה לעסקית צהריים יעילה ולא מתיימרת.