גיא. זוהר

יובל אברמוביץ' פגש את גיא פינס רגע לפני פתיחת העונה השמינית של תוכניתו לשיחה על הילדים שנטשו את הקן (איה ושירלי, קארין מגריזו), על המתחרים שמנסים לדחוק אותו לפינה (או שהוא דוחק אותם?) ועל היום שבו יקום מכיסא המגיש כדי להגשים פנטזיה

פעם, כשמישהו פנטז על היום שבו הוא יהפוך לכוכב-על, הוא היה ממלמל מול המראה נאום ניצחון פיקטיבי בצורת "ותודה להוריי שהביאוני עד הלום". היום תוסיפו לחבילת החלומות של כל פנטזיונר חולה פרסום השתתפות בתוכנית הריאליטי התורנית ותרגול צמד המילים "היי, גיא", שהפכו לסמל המסחרי של תוכנית חדשות הבידור מבית היוצר של גיא פינס, ובעיקר לסוג של חותמת ברנז'אית שאומרת: "אם אתה שם, אתה קיים". במילים אחרות: אמרת "היי, גיא", אמא שלך בטח גאה בך.

 

שמונה שנים אחרי שנולדה מהדורת חדשות הבידור הישראלית ופינס (37), שהתבגר כדרך הטבע והפך לאבא של אנה בת הכמעט ארבע ("היא ילדה מקסימה שמוציאה ממני את כל החולשות שלי. אני כל הזמן חרד ודואג לה ורוצה להגן עליה מהעולם הרע"), הפך בעצמו לאחד מאותם סלבריטאים שעליהם הוא מדווח מדי ערב.

 

בשבוע הבא הוא חוזר לאולפן המשודרג שלו אחרי פגרת הקיץ ("בפגרה התחלתי ללמוד גיטרה אצל חמי רודנר ולמדתי לראשונה בחיים לרכוב על אופניים"), כשמאחוריו שבע עונות מוצלחות, גריפת כל פרס אפשרי (שבעה פרסי מסך הזהב ושלושה פרסי אקדמיה) וגיחה קצרצרה ופושרת לערוץ 2 ("הניסיון לא היה מוצלח מבחינתי, כי חשבנו בסוג של היבריס שבמאמץ יחסית שולי נוכל להרים עוד תוכנית והתברר לנו שלא כך").

 

נכון להיום מעצמת פינס לא מראה שום סימני התעייפות, ובשנתיים האחרונות היא אף התרחבה לממדים של מפלצת הפקות בשם "היי גיא", שמייצרת שלל סרטים תיעודיים לכל דורש, מבר רפאלי בצילומי קטלוג בסוף העולם ועד חנה לסלאו מתרגשת בקאן. בתרבות האינסטנט של ישראל, כשכוכבים נעלמים באותה מהירות שבה הם נולדים, פינס שומר על יציבות מרשימה בפסגה כבר כמעט עשור. הוא שומר באדיקות על פורמט מנצח ומקצועי, מה שגורם לקהל הצופים שלו להיות נאמן, ומצד שני גורם לחלק ממבקריו לעקוץ מדי פעם באמירת "תתחדש". "התעשייה בארץ היא יותר מדי תזזיתית", עונה פינס למבקריו. "יש לנו פתיל קצר. אנחנו כל הזמן עסוקים בניסיונות התחדשות. אם באמריקה הקריטריון להצלחה הוא מי שיש לו סדרה שרצה עשר שנים ברציפות, בארץ מחפשים נורא מהר את מתיחת הפנים, אפילו לתינוקות טלוויזיוניים. אני בעד התרעננות מדי פעם, אבל יש עדיין הבדל בין חדר כושר לניתוח פלסטי. הכוח שלנו כתוכנית הוא שאנשים יודעים בדיוק מה הם מקבלים. אנחנו כמו כורסת הטלוויזיה הוותיקה שהם אוהבים, שקיבלה עם השנים את השקעים במקומות הנכונים כדי שירגישו בה נוח".

 

זה לא אומר שפינס לא מאמין ברענון. לקראת העונה החדשה הוחלט לערוך כמה שינויים קוסמטיים בתוכנית. תפאורת האולפן הוחלפה באולפן גדול יותר, המארזים הגרפים עברו שינויים, המוזיקה עברה עיבוד מודרני והשינוי המרענן ביותר שעליו מתחייב פינס, עדיין בקטנה: יותר דעתנות וביקורתיות. "אנחנו עוברים תהליך התבגרות טבעי, שבו אנחנו מנסים להיות יותר דעתניים ויותר מסתכלים מבחוץ על מה שקורה בתוך התעשייה. הגענו למסקנה שכל המסיבות הנוצצות שיש בכל יום בעיר הפכו לפחות נוצצות ופחות אטרקטיביות בחלק מהמקרים. אנשי פרסום ויחסי ציבור הבינו שדוגמנית עם ליפסטיק מבטיחה להם חשיפה בטוחה בכל מדיה תקשורתית והגענו למצב שיש שבע מסיבות השקה שונות ביום. אנחנו מגיעים לסקר אירוע ופתאום מגיעים יחד איתנו עוד 700 מצלמות טלוויזיה, כתבי אינטרנט ובקיצור, יש יותר תקשורת מאשר מוזמנים. הז'אנר באופן טבעי מחקה את עצמו. אנחנו שלחנו את איה ושירלי, והיום 'Y בעשר' שולח את 'הבלונדיניות', ואתר האינטרנט 'נענע' את אנג'ל, שיעשו דאחקות. כל זה גרם לנו לשנות אסטרטגיה. החלטנו ללכת על כתבות יותר נושאיות, לחקור תופעות וטרנדים, לנתח הצלחות כלכליות ולחשוף את האמת שמאחורי המספרים בתעשייה. יש לנו צוות חדש שכולל את חן ליברמן, כתבת פלילים של גל"צ שתהיה אמונה על התחקירים, אסי עזר ואן קונפוני ככתבי שטח, ואיילת שני תגיש גילוי נאות בסטייל שלי יחימוביץ'".

 

ומה איתך? מתי נשמע אותך מביע קצת דעה על מה שקורה בביצה הדביקה והשמחה שלנו?

 

"מנסים במערכת לדחוף אותי לכיוון הזה והאמת שבעונה האחרונה שלנו התחלנו לקיים פאנל באולפן כדי שתהיה לי אפשרות לעשות דברים שהם מעבר להגשת פתיח כתבה, הרמת גבה, הורדת גבה והפניה לאייטם הבא. מבחינתי, עד העונה הקודמת לא היתה לי אפשרות כזאת כי הייתי לבד. אני לא מת על זה שיושב מגיש עם עצמו וזורק פאנץ' לחלל האוויר ואין לו פרטנר שמגיב. חוץ מזה, זה גם חלק מההבשלה של התוכנית. אני כמו התוכנית, הגעתי לגיל ההתבגרות שלי. אני מרגיש היום הרבה יותר בשל להביע גם ביקורת".

 

ועדיין, ולמרות הנוכחות הוורבלית שלך שהולכת וגדלה מעונה לעונה, יש משהו נורא מתוק בתוכנית. מה עם קצת לתת בראש למי שצריך?

 

"יש הבדל מאוד גדול בין עיתון בידור כמו שאתה עובד בו לבין תוכנית טלוויזיה שמושתתת על שיתוף פעולה עם התעשייה. בעיתון אתה יכול להרים תחקיר על יעל בר-זוהר גם בלי יעל בר-זוהר, על ידי פיסות רכילות וציטוטים של מקורבים אליה. בטלוויזיה, אם לא יהיה לך את האובייקט מצולם בתאורה סבירה מולך, אתה לא יכול להגיד כלום. צריכים לדעת ללכת בשבילי העוקץ בצורה נבונה. תראה מה קרה כשהעלינו את פינת האופנה של דורין אטיאס שהתחילה פתאום, בלי כוונה מתוכננת שלנו, לריב עם התעשייה. הנה עוד דוגמה. לאחרונה גיליתי שאני מסוכסך בלי שום רצון עם אסי דיין שאני מאוד מעריך. אני מאוד אוהב את 'בטיפול' וחשבתי שזה יהיה נחמד לראיין את אסי דיין בפתיחת התוכנית הראשונה שלנו ולהודות לו על כך שהוא חימם לנו את הכורסה ואת משבצת השידור. אבל מתברר שאסי כועס עליי, כי לפני ארבע שנים בערך שידרנו כתבה על אחד מהסרטים שלו והשחקנים שלו סיפרו וצחקו על זה שהוא מביים כשהוא מסטול. אסי מאוד כעס על זה ששידרנו את זה, למרות שהוא בעצמו מדבר על זה, וחוץ מזה שאם הוא צריך לכעוס על מישהו - זה על השחקנים שלו שאמרו את הדברים למצלמה. בקיצור, כמה שאתה משקיע מחשבה בדברים, אתה אף פעם לא יודע איך יקבלו את זה".

 

אז איך מקיימים תוכנית אובייקטיבית ואתית וגם כזו שלא פוגעת מדי, בתוך גילוי עריות ביצתי כשכולם מכירים את כולם ותלויים אחד בשני? לדוגמה, אמא שלך היא ציפי פינס, מנהלת תיאטרון בית ליסין, אתה נשוי לרותי רודנר, מנהלת פיתוח בקשת (ערוץ 2) ואחות של חמי רודנר, וברשימת החברים שלכם מוצאים את יונתן קוניאק, עפר שכטר ושאר טאלנטים נוצצים.

 

"מנסים תמיד לשמור על אתיקה, אבל תמיד יש גם העדפה וטעם אישי, וכן, גם קשרים אישיים. כל השמות שהעלית בשאלה שלך הם שמות שידועים לכולם. כשאתה הופך להיות מפורסם, הכל שקוף ופרוס על השולחן. זה בעצם סוג של גילוי נאות ציבורי. כבר שנים שבית לסין מנוהל על ידי אמא שלי ואני לא מזכיר את השם הזה בכתבות כדי שלא יקום מישהו ויצעק 'שערורייה'. מצד שני, לא צריך להיות קיצוני כמו רפי רשף שלא משמיע שירים של נורית גלרון כדי שלא יגידו שהוא מקדם אותה. לא מגיעה לה במה? למה היא צריכה להיענש בגלל שבעלה שדרן רדיו מצליח? אנחנו לא עוסקים בדיני נפשות בתוכנית שלנו, ובמקרה הכי גרוע, עפר שכטר יקבל שתי הופעות טלוויזיוניות בשנה יותר ממישהו אחר".

 

או לחלופין שכטר יגיע למסיבה, ישתכר למוות, ידבר שטויות בראיון ובסוף זה ייגנז בעריכה בגלל החברות ביניכם.

 

"אולי. מצד שני, מלכתחילה הוא יהיה יותר חופשי לדבר מול המצלמה מתוך ידיעה שלא נוציא אותו גרוע במידה ויקרה מקרה כזה. בכל מקרה נרוויח מזה את הנינוחות של המרואיין. זה בדיוק כמו שאתה עיתונאי ושחקן, והמרואיינים שלך מרגישים נוח מולך וזה לא מונע ממך לשאול אותם שאלות קשות כשצריך. אם הייתי חברו הטוב של חנן גולדבלט, מה שאני לא, הייתי ללא ספק בבעיה. מצד שני, הייתי מצפה ממנו שיבין שזאת העבודה שלי ושאני צריך לטפל במקרה שלו בתוכנית שלי".

 

היו בעבר טלפונים זועמים מחברים לביצה?

 

"לא ממש. באופן אבסורדי, הריב הכי גדול שהיה לי סביב אייטם היה עם אמא שלי. צילמנו את ליאור אשכנזי ולינור אברג'יל על הצגה חדשה וגם 'אולפן שישי' רצו לעשות על זה כתבה ועשו לבית ליסין שרירים שאם אנחנו נפרסם את הכתבה ראשונים - הם לא יפרסמו אותה. התגובה שלי היתה 'אתם לא תגידו לנו מה לשדר ומתי', מה שגרם לקצת צעקות במשפחה, אבל בסוף שידרנו את זה כמתוכנן וגם הם, אחרינו".

 

התחרות על האייטם היומי הבא, כפי שמתאר פה פינס, הפכה לאחד מהסיפורים הלוהטים של עונת השידורים האחרונה שלו, שהיתה בסימן מלחמת עולם מול העוללים, "Y בעשר", ערוץ !E, אתרי האינטרנט "נענע" ו"ynet", וערוץ הבידור הישראלי שהיה עדיין בשלבי הקמה. מערכת פינס בע"מ הבהירה חד משמעית לאנשי יחסי הציבור שבכל פעם שיגיע צוות טלוויזיה נוסף, הם לא מגיעים, ואנשי יחסי הציבור היו צריכים להכריע. התוצאה לא איחרה להגיע: כל מי שלא נקרא פינס, נשאר מחוץ לגדר, תרתי משמע.

 

הקש ששבר את גבם של רבים היה אירוע ההשקה של "פיק אפ". הצוות של פינס היה בתוך האירוע וכל השאר הסתפקו בפירורים בכניסה למועדון. פינס הגדיר זאת בתגובה: "שמירה על האינטרסים שלנו ועל הצופים". הקולגות קראו לזה "בריונות".

 

כמי שהיה בעבר כתב שטח בתוכנית "אבק כוכבים" ז"ל וסבל מכם, אני חייב לומר לך בכנות שאני לא מבין את התגובה שלך. למה כל כך אכפת לך שצוותים אחרים יסתובבו לכם בין הרגליים? אחרי הכל, לכל אחד יש את הגישה שלו לפיצוח כתבה.

 

"לא מדובר במשהו אישי נגד אנשים במערכות המתחרות או ב-yes, למרות שניסו להציג את זה כמריבות אישיות. אנחנו, כמו המון תוכניות אחרות ומערכות עיתונים, מנסים ליצור לצופים שלנו תחושה שהם לא חלק מהמטחנה הכללית של אירועים ויחסי ציבור. אנחנו לא רוצים לראיין טאלנט שהתראיין לפנינו לעוד שבעה צוותים, לעס את הבדיחות שלו ומגיע אלינו מותש. אנחנו מייצרים משהו שאפשר לקבל רק בחנות שלנו, וברגע שאתה פותח את הגבולות לחלוטין, אי אפשר לשנות את המצב".

 

ומה לגבי תלונות שאיימתם שלא להגיע לסקר אירוע אם יהיו שם צוותים אחרים?

 

"אף פעם לא איימנו בחרם, כמו שניסו לרמוז, אבל בהחלט בכל יום יש עוד אלטרנטיביות לסיקור והרבה פעמים אמרנו 'לא נבוא', כי פשוט לא רצינו להילחם בשטח על האייטם. זה חלק מהדינמיקה בתקשורת ולא צריך להתחסד. גם 'ידיעות אחרונות' לא יפרסם תמונה של נינט טייב אם היא תפורסם במקביל ב'מעריב', ויאיר לפיד לא יראיין אותי אם יום לפני זה אני אלך להתראיין אצל דודו טופז. אלה החוקים".

 

בזה אתה צודק. אבל עדיין יש הבדל בין ראיון חושפני שעושים פעם בשנה לבין השקת הטרנינג החדש של אופנת סטייסי. מה אכפת לך לפתוח את זה לתחרות? זה כמו שערוץ 2 יגיד שהוא לא מסקר את הפריימריז בעבודה אם ערוץ 10 מגיע.

 

"לא אגיד לך שלפעמים זה לא יוצא קצת מפרופורציות. זה קורה. בעונה האחרונה שפכנו לא מעט אנרגיות שליליות ובגלל זה הגענו להחלטה פנימית שאירועים המוניים יקבלו אצלנו אזכור של 20 שניות כחלק מהמבזק. במקרים אחרים במקום לסקר את תצוגת האופנה נסקר את ההכנות אליה, ואם יהיו דברים שנרגיש שהם ממש קריטיים, נילחם עליהם".

 

יאללה, בוא תצא בהצהרה "אני מאפשר לכולם להגיע לסקר" ותצא הכי גדול בעולם.

 

"תשמע, גם באוסקר הצוותים היותר שווים מקבלים מקום טוב על השטיח האדום, אולפן מיוחד וכניסה של עשר דקות למסיבה שאחרי. כחלוצים, שנים היינו צריכים להיכנס מהחלון ולא מהדלת להמון מקומות. בהתחלה לא הבינו בכלל למה אנחנו צריכים להסתובב בין הרגליים מאחורי הקלעים של טקס כזה או אחר. אנחנו סללנו את הדרך לזה שהיום אתה בא ל'אנשי השנה' ובחדר של מטר על מטר יש שבעה צוותי טלוויזיה. אנחנו שומרים על המקום שלנו בתוך שרשרת המזון וכמו שאני מקבל בהבנה שיעל בר-זוהר וגיא זו-ארץ העדיפו לחשוף 20 שניות מטקס החתונה שלהם אצל יאיר לפיד, אני מצפה שאחרים יבינו את כללי המשחק. גם אנחנו לפעמים קורבנות השיטה, וכנראה שאין לזה תשובה חד משמעית שתרצה אותך או את שאר ה'קורבנות'".

 

חוץ ממאבקים חוץ מערכתיים, פינס מוצא את עצמו אחת לעונה שובר את הראש למצוא מחליפים ל"ילדים" שגידל ועזבו את הקן לטובת הצעות עבודה אחרות. קארין מגריזו אמרה "ביי גיא" לאחרונה ("קארין הרגישה שהיא רוצה להמשיך הלאה ובצורה מסוימת שנינו הרגשנו שהיא הפכה להיות חלק מהברנז'ה שהיא מסקרת. נוצר מצב שהיה לה פחות ופחות נוח עם עצמה בעבודה כי היא מכירה המון אנשים באופן אישי"), שחר סגל צמצמה פעילות בשנתיים האחרונות ועזבה סופית לטובת פיתוח תוכניות באולפני הרצליה, ובואו לא נשכח את איה ושירלי המיתולוגיות. "אני מאוד אוהב את איה ושירלי באופן אישי, אבל אני חושב שהן טעו כשעזבו את התוכנית הרבה לפני הזמן שזה היה צריך לקרות. הציעו להן תוכנית משלהן והן העדיפו להמר וללכת על זה. זה לגיטימי לרצות לגדול אבל תמיד צריך לזכור בתעשייה הזאת שבתי הקברות מלאים באנשים שחשבו שאין להם תחליף. אבל פה זה לא אמריקה שבה אתה עושה תוכנית אחת מוצלחת, קונה בית ויוצא לפנסיה בגיל 40. בארץ אתה יכול להיות על כל השערים ובכל מדורי הרכילות ולא לגמור את החודש. כשארז טל הלך מקשת לערוץ 10 בשיא ההצלחה, היה נדמה שנעקר להם הלב והלך להם הפריים טיים. אבל זה מה שבעצם נתן להם מוטיבציה להרים את 'ארץ נהדרת'. מיד מצאו לו תחליף. אני אומר את זה גם על עצמי. אני לא לוקח כמובן מאליו את המקום שאני נמצא בו. אני תמיד חושב על היום שבו לא אהיה רצוי ולכן אני עובד מאוד קשה בשביל להישאר רלבנטי".

 

אתה, מר "מדף עמוס פרסים", חרד למקומך?

 

"כנראה שכדור שלישי לשואה אני לוקה בתסמונת 'הגרמנים בפתח'. גדלתי על זה בבית ואין לי שאננות לגבי כלום. כל טקס אומרים לי 'מה אתה במתח?', אבל אני יודע שהקהל הוא איתך כל עוד הוא איתך, ואני לא מצפה ממנו ליותר מזה. אין לי אשליות".

 

אתה רואה את עצמך מפנה את כיסא המגיש?

 

"אין לי ספק שזה יגיע. אחת הפנטזיות שלי כבר הרבה זמן זה לכתוב סדרה לטלוויזיה. משהו מצחיק. אבל אחת הבעיות בהפקה יומית שכל יום עובר נורא מהר ואין לך זמן לשום דבר. אני מקווה שביום מן הימים יהיה לי את העוז לעשות סטופ, כמו שדנה מודן עשתה, ולשבת לכתוב סדרה ובמקביל להפיק ולערוך את התוכנית. אבל עוד לא, יש לי עוד מה לתרום. אפשר לעצור את הסוסים, אני עוד לא עוזב".