מובי גיק

מיונה ועד אחאב, מהזקן ועד הים, אין דבר גברי יותר מלנצח דג. אז לקחנו את יונתן גיטלין, העלינו אותו על סירת דיג מפוארת, פקדנו עליו לחפש את נמו - והאפס מצא סוג חדש של בחילה

יש חוויות שאסור לכתוב עליהן מיד, שעדיף לנסות לסכם רק אחרי שעיכלת - ויש חוויות שצריך לכתוב עליהן רק אחרי שהקאת. אבל אתם יודעים מה, על זה נדבר אחר כך.

 

יום ראשון אופייני בבוקר. חצי מדינה על איילון צפון וחציה השני על איילון דרום. השעה 7:30, אוגוסט, 200 אחוז לחות. עכשיו תזרקו פתאום לתוך כל זה שלוש שעות על יאכטה חדשה ונוצצת בלב ים, עם שני חברים טובים ושלוש חכות במים; ברור שהמוח האנושי הדפוק לא יסכים להעביר חוויה כזאת סתם ככה בצינורות המקובלים. רק בערב, מסביב למנגל מפצפץ שצולה את האח הקטן של מלתעות, אתה קולט שבאמת היית שם, אחרת איך הדג המפלצתי הזה הגיע אליך לחצר.

 

"שם", אגב, זה שלושה קילומטרים ממערב לתחנת הכוח רידינג. מסיפון של יאכטה, על רקע שמש נמוכה של בוקר, זאת הנקודה הטובה ביותר לראות את הצללית של העיר הפסיכית הזאת דוקרת את השמיים. הצד היפה והכחול של תל אביב, אם תרצו (שאני אישמע כמו מתרומם).

 

על האופק הצפוני הבניינים של עזריאלי תקועים לאלוהים עמוק בפרצוף; כמה קילומטרים מדרום להם אפשר לראות את מגדל שלום מהרהר בזמנים שהוא היה זה שדגדג את האשכים הנשגבים. וכל הזמן הזה הארובה של רידינג מקיאה זרזיף צהבהב וחולה אל האובך. אבל זה בסדר, באיזשהו שלב אתה קולט שעדיף לעבור לצד השני של הסירה ולהסתכל מערבה, אל הים. חבל רק שהוא קצת עצבני הבוקר.

 

עוד נמשכת הז'רז'רת

 

בסוף השבוע שלפני, החזאית דיברה על ירידת טמפרטורות עם סיכוי הזוי לגשם קל. כבר אז התחיל לקנן בי חשש קל לגבי מצב הים, שכנראה ישלח גלים כמשחק מקדים לירידת הטמפרטורות. אני וגלים לא הולך טוב ביחד. בעיקר לא על סירות.

מי שהולך ממש טוב עם גלים על סירות הוא יוסי חזום, שהוא גם הבעלים של חברת "אחמית בים" וגם הקפטן של היאכטה וגם הגבר היחיד בעולם שמסוגל להגיד "הים מדבר, רק תקשיב" בלי להישמע כמו מתכופף. מבט אחד עליו מספיק כדי להבהיר שיש לו ברקורד איזה לוקוס או שניים; כבר 30 שנה הוא בעסקי הדיג, עם דגש מיוחד על דיג-יאכטות.

 

ליאכטה שהגיעה עם יוסי קוראים "אחמית 2", 9.5 מטרים של שכרון חושים בכחול-לבן מבריק, עם דיפוני עץ ומנוע של וולבו. הלימוזינה הצפה הזאת, עם מזגן וסטריאו ובר, בנויה לארח עד עשרה אנשים בנוחות מפנקת ומסוגלת לקחת אותם לכל סוג של פעילות ימית, החל בהפלגות רומנטיות שמתחילות בשקיעה וכלה במסעות - או במילים אחרות, כל מיני דברים שאני מעדיף לשבת בכלא הטורקי מאשר לחוות אותם על בשרי.

 

בתור אחד שבינו לבין הים אפשר תמיד למצוא חול, והרבה, דאגתי להביא איתי כוח חילוץ וסיוע - אריק (שהייתי צריך בתור אחד שמדבר דייגית שוטפת ומסוגל לתרגם) וגידי (שהייתי צריך בתור אחד שיצלם בזמן שאני אקיא). את יוסי פגשנו בשעה שבע בבוקר במרינה בהרצליה, וברגע שהתייצבנו על הסיפון נוצר חיבור מרשים בין אריק לקפטן יוסי, שהתדיינו על "דוראדואים", "אאוטריגרים" "צ'אמינג" ועוד דברים שנשמעים כמו ז'אנרים של פורנו. דקה אחר כך מנוע הוולבו נכנס לרוורס, והתחלנו להחליק החוצה מהמרינה; 10 מטרים אחר כך יכולתי לחוש בכל תא בגוף מה הכוונה בביטוי "הים עולה".

 

ואז נזכרתי שבעצם יש לי בחילה

 

כשהסתכלתי על הגלים מהצד זה לא נראה דרמטי במיוחד, אבל איפשהו בפנים כבר התרחש ערבול איטי של כל הרקמות הרכות. בהתחלה בחרתי להתעלם מזה; אחר כך אמרתי לעצמי באופן שלא משתמע לשתי פנים שזה לא קורה, ושזה יפסיק לקרות בעוד רגע. בתור הסחה תכננתי לעזור ליוסי לפרוס את הציוד, אבל עד שהצלחתי לייצב את עצמי ולשחרר את הידיים מהמעקה, שלוש החכות כבר נחו במקומן הייעודי. פתיונות הפלסטיק שלהן היו אמינים עד כדי כך שהייתי מביא בהם ביס אלמלא הייתי נורא צריך להקיא. יוסי הספיק גם להזין את הג'י.פי.אס במסלול הרצוי, הסירה כבר ניווטה את עצמה והסונאר כבר סרק את המים בחיפוש אחרי להקות דגים. עכשיו נשאר רק לחכות.

 

"וזה מה שיפה בטרולינג", השלים יוסי את המחשבה. מה שהיה קצת מוזר, כי זאת היתה המחשבה שלי וטרולינג מבחינתי זה סוג של מזוודה.

 

"טרולינג", חזר יוסי משהבחין בעיני הקרפיון שלי. "ז'ירז'ור, נו. דיג בגרירה".

 

ואכן, גדולתו של הטרולינג טמונה בכך שהסירה כל הזמן בתנועה, הפתיונות רצים אחריה - ואתה פשוט רובץ לך על הסיפון. אבל זה אתה; אני סתם יושב וחושב איך לעזאזל אני מרגיע את הבחילה הזאת.

 

סברה ולקרדה

 

הידעתם? דג טלוויזיה הוא דג שאם תרים אותו אל מול השמש, תוכל לראות את האיברים הפנימיים שלו בפעולה (אבל כאילו רק עד שהוא ימות). אתם רואים, זה רק אחד מהדברים שאתה לומד בזמן שהטרולינג עושה את הקטע שלו.

 

אחרי כמה דקות טובות של טריוויה חמה ושתייה קרה, פתאום היכתה בי העובדה שאף אחד לא משגיח על החכות. אריק ויוסי הרגיעו אותי והבטיחו שאם משהו ייתפס כולנו נשמע את הרולרים שורקים, ושאם אני רוצה להקיא אז בבקשה, אני לא צריך להמציא תירוצים טיפשיים.

 

בתום שעה של רביצה התחיל יוסי לרמוז שהסיכויים שלנו לתפוס משהו הבוקר די קלושים. זאת לא בדיוק העונה, השעה כבר מאוחרת, וחוץ מזה אין ציפורים (לא יודע מה הקשר, בסדר? מה אני, מובי דיק?). כולנו פירשנו את זה כאישור להוסיף להסתלבט, ואני התיישבתי על החרטום וניסיתי "לתפוס אופק", כלומר להיתקע עליו עם העיניים ולייצב את התמונה כדי לייצב את הקיבה. ולמרות הפסימיות הראשונית שלי, מתברר שהתנועה של הסירה בניצב לגלים הופכת את הנדנוד האקראי לתנועה אחידה ונעימה על ציר האורך. בפעם הראשונה מאז שעזבנו את שובר הגלים המעוצב של ההרצליאנים, הצלחתי סופסוף להירגע וליהנות מההפלגה.

 

הישיבה הזאת על חרטום שקט של ספינה, עם הפנים לים הפתוח, שולחת את הבנאדם רחוק מאוד מהר מאוד. קו החוף נעלם מהתודעה ואיתו כל הטרדות שיש לך בחיים. בשלב הזה החלטתי שאם לא נתפוס כלום, הכתבה הזאת תהפוך מסיפור על דגים לסיפור על הים. על קצב הנסיקה והצלילה של החרטום, על הגלים המתדפקים אל הגחון במרווחים קבועים ומרגיעים, על הרוח הפורעת את הזיפים. אבל אז נזכרתי שזה רם גלבוע שכותב בעיתוני נשים.

 

בכל מקרה, תוך כמה דקות התרחשה תפנית חדה באווירה. בעצם "חדה" זאת לא המילה, כי למרות שבסופו של דבר היא קרעה לגזרים את השלווה, הכל התחיל בשצף קל של קצף לבן על פני המים, משמאל לחרטום. להקת דגים.

 

העברתי את החדשה המרעישה בצרחות של פאניקה לשאר הנוכחים, ועוד לפני שהגווארדיה הספיקה להגיע אל הסיפון הקדמי כבר נשמעו שני צפצופים של הסונאר. באותו הרגע ממש פרץ הרולר של החכה השמאלית בקול שריקה מנסרת, צליל שסובב את המאסה האנושית על עקביה.

 

תוך אלפית שנייה בערך כולנו התייצבנו על הסיפון האחורי. אריק, גידי ואני מילאנו את תפקידנו ובהינו במתרחש. יוסי מצידו כבר הלביש את החכה על החגורה והתחיל להיאבק. ואם אף פעם לא ראיתם דו-קרב של אדם ודג, תרשו לי לגלות לכם שזאת חתיכת מלחמה הזויה. אחרי הכל יש שם דג מסריח (או לפחות כזה שעומד להסריח), שמצליח לטלטל אדם בוגר בקצב ובעוצמה שתגרום לו להזיע - בעזרת קרס שתקוע לו בפה. זה בערך כאילו שאני אצליח לערער שיווי משקל של קרנף באמצעות קולב שתקוע לי בחניכיים.

 

עוד לפני שהספיקה לחזור לי הבחילה בגלל המחשבה האחרונה, גם הרולר הימני התחיל לשרוק. אין מצב שאני נוגע בחכה הזאת, החלטתי. אריק לעומת זאת קפץ עליה כמוצא שלל רב, ועכשיו כבר היה לנו קרב-רב של הפועל זימים נגד מכבי ריאות.

 

הדג של אריק נכנע ראשון: עוד בטרם הבין כמה מר גורלו, יוסי ירד לו על הראש עם רגל של שולחן. לא ארוכה, אבל עבה. בינתיים הצליח אריק להרים מהמים את הדג השני, שהיה כפול בגודלו מהראשון, שמצידו היה בגודל של שאקיל אוניל. בלי לחשוב פעמיים, יוסי תפס מוט ארוך שבקצהו וו מתכת עצום ונעץ אותו במפלץ, שהשפריץ דם כאילו - ובכן, כאילו מישהו השחיל לו וו דרך הגרון. עכשיו הלימוזינה הימית שלנו כבר נראתה כמו אחרי הטבח בסברה ושתילה, אבל הקטע הבאמת מדהים הוא שלא עברו יותר מעשר שניות מאז השאנטי על הסיפון הקדמי ועד מרחץ הדמים על הסיפון האחורי.

 

אחרי שיוסי נתן בראש למפלצת השנייה עם הרגל של השולחן, הרשיתי לעצמי לחזור לשדה הקרב. מתוך חשד מוחשי שמפאת חוסר רלוונטיות להפלגה אני עומד להיות מושלך ללב ים, שלפתי את הצינור ושטפתי את נהרות הדם עד שהרחבה הקטנה חזרה לצבע הלבן-בוהק שלה. בפינה שכבו שתי ממותות קטנות, או מושטים ממש ממש גדולים, שאחרי תחקיר ביטחוני התברר שקוראים להם בכלל טונית אטלנטית. מה אני אגיד לכם, אם ככה נראית טונית פנים אל פנים -אני ממש לא רוצה לפגוש טונה.

 

מעל הלמות הלב שלי, שעדיין דפק בקצב אש של תת-מקלע, ולפני שטיפות הדם האחרונות התנקזו מהזימים של שני המסכנים הימיים, כבר יכולתי לשמוע את יוסי ואריק מחליפים מתכונים.

 

ואז נזכרתי שבעצם יש לי בחילה.

 

לפרטים נוספים על מסעות הדיג של "אחמית בים": טל' 050-5234990, http://www.hamit2.com/