מי זוכר את לסלאו רזה?

שאלה חשובה וזו ואחרות כגון איך הטלוויזיה תהפוך אתכם לנקיים יותר עלו ביום השני של פסטיבל הטלוויזיה

אם תהיתם מה קורה בימים אלה מחוץ לגבולות ארץ הקודש, יש בשורה: מגיפת הריאליטי נבלמה והווירוס הפך ידידותי ונדיב. אם עד לא מזמן הז'אנר חשף את המשתתפים בקלונם, היום הוא פה כדי לעזור.

 

דוגמא? בארה"ב מציעים להציל את הנישואים שלכם תוך 50 דקות, או לשפר את התזונה שלכם ובכלל לתקן אתכם באופן כללי. הבריטים לוקחים את זה יותר רחוק ומציעים לנשים לתכנת מחדש את הבעלים שלהן באמצעות שיטות בהן משתמשים מאלפי כלבים. אם זה לא עובד, אתם מוזמנים לטפס יחד עם FOX על כרכרת הפמיניזם המפוקפק, אך הנפוץ. הרשת קיבצה ארבע גרושות מפורסמות וזועמות (ביניהן גרושתו של דונלד טראמפ, והאשה שנטש קווין פדרליין בהריון כשעבר לבריטני ספירס), ויחד הן מעודדות נשים שננטשו על ידי בעליהן לנקום בהן במתיקות. הבריטים משווים ומעלים בגזרת הביזאר עם too posh too wash. ובעברית - אנשים מטונפים במיוחד מקבלים את המייקאובר המתבקש, לא לפני שהבגדים שלהם נלקחים למעבדה ורשימת החיידקים המסוכנים שהם נושאים על גופם מפורטת בטלוויזיה.

 

ולנושאים רציניים באמת, כסף. השאלה האם הפרסום בטלוויזיה עובד התגלגלה בדיון בעניין לסוגיית עליית מחירי הפרסום בערוץ השני החדש. אנשי הנציגות השבעה של הערוץ השני בפסטיבל תפקדו בעיקר על תקן יחצנים לעצמם (כלוימר, הצדיקו את העליה), ואילו הילד המתקשה של הטלוויזיה המסחרית, ישראל 10, הציג את קול המחאה. מודי פרידמן, מנכ"ל הערוץ, קרא למפרסמים ולזכייניות הטלוויזיה להתעורר ולהתחיל "לקרוא אחרת את עוגת הפרסום", וכינה את שוק הפרסום בטלוויזיה "שוק מבולבל".

 

 "מדינה בולשוויקית"

 

ערוץ 2 החדש אולי מצליח יותר בטבלאות, אבל הוא גם יקר יותר להפקה. הפתרון, אליבא דה אילן שילוח (פרסומאי ועד לא מזמן אחד המשקיעים בערוץ 10) הוא הורדת הביד לזכייניות הערוץ השני (התשלום שהעבירו לממשלה), העברת דרישות הז'אנר העליון (דרמה, תעודה וכו') לערוץ הראשון וביטול מועצת הרשות השניה שעולה לנו 100 מליון שקלים בשנה ומטפלת בארבעה ערוצים מסחריים בלבד. "אנחנו חיים במדינה בולשוויקית", קבל שילוח, "השלטון שולט בתקשורת, שרון רוצה את בניהו ברשות השידור אז הוא מקפיץ אותו והרשות השניה כופה דוקומנטרי על הערוצים הלא נכונים".

 

טעמים ממדינה יותר מתוקנת הגיעה בצורת דני זוסמן, סוכן שחקנים מלוס אנג'לס, שהזכיר לכולנו מאיפה משתינה הטלוויזיה (מאמריקה). זוסמן חשף בפני הנוכחים את היסודות של התעשייה האמריקנית (בירה, מכוניות, צ'יפס, טמפונים ושעונים שהם המוצרים שמניעים את עוגת הפרסום ואת התעשייה הטלוויזיונית בעקבותיה) וגילה שקבוצת ההתייחסות שעד עכשיו היתה בגילאים 18-49 הצטמקה והיום היא עומדת על גילאי 18-34.

 

עוד התפתחויות? CBS חמסה את בכורת הרייטינג מהרשת NBC, אחרי 15 שנים של הגמוניה. הסיבה? מישהו ב- NBC נרדם בשמירה, ולא הכין סדרות חלופיות שיכנסו לנישה של "חברים" המצליחה, שפרשה אחרי 10 עונות, ולא, ג'ואי לא נחשב לאלטרנטיבה.  

 

עוד שינוי שקורה ממש ברגעים אלה הוא דעיכת הריאליטי ("שזכה להצפה מוגזמת") ומולו תופס תאוצה הדור השני של הקומדיות. הן מצולמות במצלמה אחת, נפרדות מהצחוקים המוקלטים ומתאפיינות בהומור וקצב שהולכים ומתרחקים מהקומדיות המסורתיות ("כולם אוהבים את ריימונד", "וויל וגרייס"). בינתיים התתבר שחלק מהקומדיות האלה מקדימות בצעד אחד את הקהל שלהן ולכן נשרו מלוח השידורים ("משפחה בהפרעה", למשל, שבוטלה לאחר העונה השלישית). מנגד חלק מהן דווקא מצליחות, my name is earl של NBC למשל מחזירה חלק מעטרת הרשת הזאת ליושנה. ובשורה אחרונה למי שתולים ב-VOD את מבטחם נטול הפרסומות, זיסמן מאמין שלא ירחק היום והפרסומות יגיעו גם לשם.

 

כוכב נולד

 

אין ספק שצביקה הדר הוא פרזנטור רציני ורגיש, וכך גם הוא היה בכיתת האמן שערך היום (ו') יחד עם יואב צפיר על "כוכב נולד". אך לצער הקהל הקשוב, חידושים הוא לא הביא איתו. מעטים העיתונאים ואנשי הברנז'ה למינהים שלא שמעו את סיפור הצלחתה של התוכנית "כוכב נולד" מפיהם של הדר וצפיר. בכל פורמט אפשרי הכולל הצגה כגון: מסיבות עיתונאים של שידורי "קשת", מסיבות עיתונאים של זוכי התוכנית, וספיישלים "מאחורי הקלעים" המשודרים בצורה רנדומלית בזמן העונות, חוזר אותו הסיפור. איך הדר וצפיר היו בשוק כשראו כמה אנשים הגיעו לאודישנים בעונה הראשונה, כיצד הם החליטו לשדרג את "לא נפסיק לשיר" למשהו "תופס" ו"מדליק" יותר, ואיך דורון מדלי, מנהל המתמודדים בתוכנית, שר בפורמט של "לא נפסיק לשיר", והדהים את הדר וצפיר בכישרון שלו. עקב זאת, הם חשבו: בוא נמצא את האנשים הטובים באמת, וניתן לקהל להתאהב בהם ולהחליט. כך זה היה גם בפסטיבל השנה, ללא מילה אחת על "אמריקן איידול".

 

ולהלן כמה משפטים מובחרים שליקטנו:

 

"הפעם הראשונה הראשונה שהבנתי שאני אמן, זו הפעם שהייתה לי כיתה", צביקה הדר פותח את הסדנא.

 

"ריקוד מודרני רוב הזמן משעמם לי התחת", צביקה הדר על האודישנים של "נולד לרקוד".

 

"אמרתי לבן שלי: 'אני צריכה לרזות, אני צריכה לרזות', והוא השיב: 'אמא, כבר אף אחד לא זוכר אותך רזה'", חנה לסלאו מתוודה בראיון לגיל ריבה על חזרתה למשחק.

 

"את סוג של מורן אטיאס?", גיל ריבה מפשט את ההצלחה של חנה לסלאו בפסטיבל קאן.

 

"מה שטוב בעובדה שאתה מבוגר בתעשייה, זה שאף אחד לא מנסה להפיל אותך, פשוט מחכים שתיפול לבד", מוטי קירשנבאום על היתרנות בלהיות קשיש בתעשייה.