נהדרת!

גם אחרי יותר מ-40 תוכניות של "משחק מכור", שחוזרת אלינו בעונה חדשה, עינב גלילי עדיין פוחדת לא להצחיק: "המשאבים הולכים ומתמעטים, ומלכתחילה לא היינו מצוידים בקיתונות של תובנות", היא מודה. בובה של ראיון

"אם הממשלה מחליטה ליפול ביום ראשון", התנבאה עינב גלילי בערב שבת האחרון, "אנחנו עדיין יכולים להכין תוכנית חדשה". הממשלה אכן נפלה אתמול בערב (א'), כשבאותו הזמן במקום אחר צילמו גלילי ושאר חברי הקאסט של "משחק מכור" את התוכנית הראשונה בעונה החדשה, שתעלה הערב (ב', 22:00) ב"רשת". האם תספיק המערכת לשרבב פנימה גם כמה דאחקות על המפלגה החדשה של שרון? לא ברור. כך או כך הם חוזרים, התלתלים של שליין, הפסיכוזות של גורי, השפתיים של ריבה וכמובן עינב גלילי, כלומר, אם היא תצליח גם הפעם לשרוד את שלב הכתיבה.

  

"את תופסת אותי בשלב של פצעי הלחץ", מציירת עינב גלילי תמונה מקסימה כשהיא מתפנה לרגע מהמחשב, "בגלל שאנחנו מצלמים בימי ראשון אנחנו עובדים בימים שבאים לפניו וזה די מחסל את סופי השבוע".

 

אז איך היה החופש?

 

"נפלא, הכי כיף להיות בין עונות, כי מצפונך מניח לך. המצב המושלם הוא להתבטל כשאני יודעת שאני בסדר עם הרשויות. יש לך עבודה, אבל לא ממש כרגע".

 

את מכוסה מבחינה כלכלית.

 

"בעיקר את מכוסה מבחינה פסיכולוגית. אני מנהלת עם עבודה יחסי אהבה-שנאה, אבל אני שמחה לחזור. לא נעים להגיד, כי את יודעת, נהוג להחמיץ פנים. אבל לעבודה הספציפית הזאת אני שמחה לחזור".

 

הספקת להתגעגע?

 

"זה אמביוולנטי מבחינתי. החלק של הכתיבה הוא עונש נורא. תמיד. לי נורא קשה. אז כל שבוע זאת אותה הדרמה, אני מתקשרת לבכות לאבי כהן העורך, וכל שבוע אני אומרת לו שאני שקר וכזב ותרמית ושכולם מצחיקים חוץ ממני. ותמיד יש את רגע הבלהות, כשהוא עובר על מה שכתבתי ואז הוא יכול להגיד משהו איום ונורא כמו 'תראי, זה שנון, זה חד, זה מנוסח היטב, אבל זה לא מצחיק' - שזו הדרך שלו להגיד 'זה חרא, לכי תעבדי על זה'. ויש גם את ה'אווו, עוד פעם עופר גלזר?', שזה אומר 'יקירה, את משעממת לי את התחת'. לעומת זאת באולפן אני כבר ממש נהנית. כי זה מצב סופני לטוב ולרע, ובגלל שאף אחד לא יודע מה השני הולך להגיד זה גם מאוד מצחיק".

 

זה לא משתפר עם הזמן, הכתיבה?

 

"זה משתפר כי נצבר ביטחון, שלא בנוי על כלום חוץ מאשר על הניסיון שבסוף יהיה בסדר, כי כבר יצא בסדר 41 תוכניות. וגם ההבנה שבכל זאת יש שם חמישה אנשים ואני יכולה להרשות לעצמי ממש לא להצחיק. אבל במובן אחר זה נהיה יותר ויותר קשה למצוא דברים חדשים להגיד. המשאבים הולכים ומתמעטים, ומלכתחילה לא היינו מצוידים בקיתונות של תובנות".

 

האירועים חוזרים על עצמם?

 

"האירועים די מגוונים, זה עולמי הפנימי שהוא די מוגבל".

 

תתארי לי את התהליך: את ושותפתך לכתיבה, אור ישראלי, עוברות על עיתונים?

 

"אנחנו בעיקר טוחנות מזון בכמויות שהיו יכולות להאכיל את אפריקה. הכתיבה מתנהלת אצלי בבית בין המחשב למטבח, לעתים בצעקות, אני ליד המקרר ואור ליד המחשב או להיפך".

 

עדיין יש תחושה של לחץ?

 

"מממ.. יותר כמו אימה צרופה".

  

זה לא משתפר? המוח שלך כבר לא רץ לבד למצוא את הפאנץ'?

 

"זה מדהים כמה לכתוב הומור זה דבר בלתי מצחיק, כמעט טראגי. מדי פעם יש קתרזיס כשיוצא משהו שאנחנו ממש שמחות בו, להיט. כמובן שאף אחד לא יבחין בזה, אבל מבחינתנו זאת תרומה לתרבות ההומור האנושי. בכל מקרה אלה רגעים ספורים, וגם כשזה קורה זה נורא קטן וכפוי טובה, זה לא שמצאת תרופה לסרטן. ברגעי השיא שלך הצלחת למצוא משפט מוצלח להציג באמצעותו את דודו טופז, זאת תקרת ההישגים שלך".

  

ומה אתן עושות כשאתן עולות על פאנץ' טוב? יש לכן איזה טקס חגיגי?

 

"אור יכולה להימרח על הספה ל-20 דקות. לי היו בעונות הראשונות התנהגויות ממש פסיכוטיות, נניח הייתי קופצת מהכיסא, רצה למקלחת וקופצת לתוך זרם של מים קרים. היתה לי מחשבה שזה ממריץ את הדם למוח".

 

זה עזר?

 

"זה בעיקר הבהיל את אור".

 

אז אני לא רוצה לחשוב מה קורה כשאתן לא מוצאות משהו טוב.

 

"או, אז אנחנו מתחילות להתנחם בזה שאם אנחנו לא מצאנו, בטוח שאף אחד אחר לא מצא. כולנו עובדים מול אותו משפט, אז אם אחרי שעה לא הצלחנו למצוא כלום אנחנו אומרות 'סימן שהמשפט הזה מאוד עקום, ולכן ברור לגמרי שכולם ייצאו בו רע מאוד ושהוא יעוף בעריכה, לכן נשאיר בדיחה בינונית'. ואז אני באה לאולפן והם מתחילים להפגיז, ואני יושבת שם, מסתכלת עליהם, מתחזה למקשיבה וחושבת בלבי 'יעוף בעריכה, אה?'"

 

אז אני מניחה שעל לכתוב ספר משלך אין מה לדבר.

 

"הנה סיפור. לפני שנה התקשרו אליי מהוצאת ספרים, במסגרת האופנה הזאת של סלבז שולחות ידן בכתיבה, והציעו לי לכתוב ספר. פרץ צחוק כל כך רועם לא נשמע בסלון הספרותי מעולם. מ-עו-לם. אמרתי לו 'תשמע, לוקח לי חצי יום לכתוב משפט, אני אהיה עמוק בגיל בבלות לפני שתקבל את תוכן העניינים'".

 

אז עזבי כתיבה. איזה פורמט מתאים לך בטלוויזיה?

 

"בבוקר אני נהנית נורא, כי זאת עבודה. יש בזה סדר ושפיות וזה מתאים לי, אני קיבוצניקית. מה שכן, עם הזמן בטלוויזיה אני מבינה שיש כל כך הרבה מרכיבים שזה כמעט מבהיל. לא מספיק שיש אדם אחד עם כישרון כזה או אחר, חשוב קודם כל הפורמט. ככה שמהבחינה הזאת 'משחק מכור' היא מזל גדול".

 

לא משווים ל"ארץ נהדרת"

 

על המסך נראה לפעמים שהחברים ב"משחק מכור" הם גם חברים לכל החיים, כאלה שנפגשים כל סוף שבוע ועוד רגע מצטלמים ביחד ל"בורגנים". המציאות, מתברר, קצת שונה: "אנחנו לא חברים קרובים שנפגשים בשבת לצ'ולנט", מודה גלילי, "אבל יש משהו נוח, מאוד נעים, מאוד חם. אנחנו שונים מספיק כדי שאף אחד לא ידרוך לשני על משבצת".

 

איך שומרים שההומור שלכם לא יהפוך למשהו פנימי?

 

"דווקא בתוך השעות שמצלמים יש הרבה דקות כאלה, של שמח באולפן אבל עצוב בבית, והן נשארות על הרצפה או הולכות לפספוסים ב-VOD. תוך כדי הצילום מישהו אומר 'זה ל-VOD'. חלק מהדברים אבי כהן מוריד מראש, הוא די קצב".

 

כמה הוא מוריד בדרך כלל?

 

"עדיין לא עברתי איתו את הטקס הזה הפעם. אני תוהה איזה אחוז יהיה 'עוד פעם עופר גלזר'".

 

אחרי כל זה אתן עדיין כותבות בדיחות על עופר גלזר?

 

"יש בעיה בארץ שהכל נורא נורא קטן ויש מעט אנשים מכל סוג. זה די עצוב. את רוצה בימבו - יש אחת, סוטה מין - אחד וחצי, פוליטיקאי שסרח יש שניים".

 

בעונה הראשונה הם הסתפקו בצוות קבוע של ארבעה פאנליסטים. בעונה השנייה טפטפו פאנליסטים קבועים נוספים, אבל רק בעונה השלישית נפתחו השערים ואורחים כמו מוטי קירשנבאום, מודי בר-און ואבי קושניר חיממו את הכיסא הרביעי והביאו שמחה גדולה. בתוכנית הראשונה הערב, אגב, יתארח רמי הויברגר, שבדיוק עכשיו סיים טיפול אצל אסי דיין.

 

"אני הייתי מאוד אמביוולנטית לגבי האורחים", מודה גלילי, "יש המון כח בפאנל קבוע, כמו ב'ארץ נהדרת', למשל, שאנחנו כמובן לא משווים את עצמנו אליהם ואין לנו שום קשר אליהם".

 

נהיה עכשיו טרנד כזה, לא להשוות את עצמך ל"ארץ נהדרת".

 

"אני לא יכולה להגיד לך כמה פעמים בתוכנית אנחנו לא משווים את עצמנו ל'ארץ נהדרת'. כל כך לא משווים אותנו ל'ארץ נהדרת' שזה כבר כואב. אז נכון שיש כח עצום במשפחה קבועה, אבל אבי כהן הרגיש שזה לא יחזיק, ובדיעבד הוא צודק".

 

למה?

 

"כי הפורמט הזה מבריק בפשטות שלו, אבל זאת גם הבעיה שלו. אין מערכונים, אין יציאה מהאולפן, אין דמויות, את מוגבלת בפיתוח. אני מסתכלת על 'ארץ נהדרת' ויש קנאה בטווח האפשרויות שיש להם. נניח, מסיבת העיתונאים שבה ביבי הזיע את עצמו לדעת. אז אצלנו אני הבאתי משפט, גורי הביא משפט, שליין הביא משפט וזהו. אבל ב'ארץ נהדרת' עשו מערכון שלם שביבי יושב וצינור מים זולג לו מתחת לפאה".

 

מי הכי היית רוצה שיבוא?

 

"נורא רצינו גידי גוב, אבל הוא לא נתן את הסכמתו".

 

לפעמים חלק מהדברים שאת אומרת מזכירים גרסה בוגרת ומתוחכמת של קריינית הרצף.

 

"קריינית הרצף שיווקה טמטום חינני, אני לא ממש רואה את ההקבלה".

 

את נוסטלגית לגביה?

 

"אני לא נוסטלגית בכלל, יש לי אימת נוסטלגיה. גם בזמן הווה אני לא יכולה לסבול לצלם או להצטלם לאלבומים ביתיים. מצד שני שמעתי שיש מחשבה לשדר שידורים חוזרים של 'העולם הערב', זה תפס אותי לרגע ואמרתי לעצמי 'אוקיי, מה אני מרגישה לגבי זה?', ואז חשבתי שאחלה, אין לי מבוכה סביב זה".

.

למה מבוכה? היא היתה דמות מכוננת בקריירה שלך.

 

"כן, לקח הרבה שנים להרוג אותה".

 

אבל כל כך הרבה אנשים אוהבים אותה ומתגעגעים אליה.

 

"עכשיו אני כבר יודעת לעשות את חישובי הזמנים. אם מישהו בא ואומר לי 'וואו, קריינית הרצף', אני מחשבת מהר ומגלה שכשזה רץ הוא היה נער הורמונלי בן 15, וזה מחזיר הכל לפרופורציות".

 

כל העם משחק מכור

 

אחרי עונה שלישית קצרצרה ("סתם יצאנו לחופש בגלל החגים") חוזרת "משחק מכור" רק כדי להשתלב בעולם שהשתנה בהיעדרה, שידורי ערוץ 2 הפוסט-מכרזי. במגרש הזה השחקנים מתאמצים יותר, והמעידות נסלחות פחות. למזלה "משחק מכור" עולה על המגרש הזה עם רקורד משכנע למדי: למעט נסיגה בתחילת העונה השנייה אל כיוון עשרת אחוזי הצפייה, היא הצליחה עם תקציב לא גבוה וכמה ראשים מדברים להישאר אי שם בסביבות 20 אחוזי הרייטינג ולא פעם גם יותר. ה"בטיפול" של תוכניות הסאטירה פיענחה את הנוסחה.

 

"האמת היא שהרייטינג של התוכנית בעונה השלישית מאוד הפתיע אותי", מתוודה גלילי. "היו לי וויכוחים עם 'רשת' לפני העונה האחרונה, הם אמרו 'אנחנו מתים על התוכנית, אבל לדעתנו היא עדיין לא ממצה את פוטנציאל הרייטינג'. אני קפצתי כנשוכת נחש ואמרתי 'אני מוכנה לשמוע כל ביקורת על התוכנית, אבל לא את זה. זאת תוכנית קטנה שיש כמה אנשים שאוהבים אותה, תשמחו ותהיו גאים בה, היא לא תצליח, ואני עומדת על זה'. נלחמתי מלחמת חורמה על חוסר הפוטנציאל של התוכנית. לא מהתחסדות אלא באמת חשבתי שזאת תוכנית קטנה וצנועה עם פורמט הרבה יותר פשוט מהפורמטים שמצליחים בערוץ 2. מה שמצליח היום הן תוכניות מאוד מושקעות, אולמות ריקודים ענקיים וכוכבים, ואיפור, ואני חשבתי שזאת תוכנית מקסימה שמדברת לקהל מאוד מצומצם. אבל אז פתאום זה נהיה רייטינג של תוכנית לכל המשפחה".

 

אז הלך הבון-טון?

 

"זאת היתה הפתעה ומחמאה גדולה, ובעיקר מאוד בלבלה לי את התפיסה הבסיסית הזאת שרובנו הולכים איתה, כאילו יש משהו שהוא איכותי ובלתי מצליח, ומשהו שהוא עממי גורף רייטינג, אבל בהכרח מתפשר או מתחנף".

 

אחת ולתמיד, מה הסיפור עם החולצות שלך?

 

"מה הסיפור אתן?"

 

ראיתי שהתייחסו אליהן כמה פעמים.

 

"אין אצלנו תחפושות אז אני מרשה לסטייליסטים להשתולל. הרי אם ניקח את סך ההשקעה שלי בתוכנית, החולצות דורשות ממני שלושה אחוז. אני באה לפני התוכנית, הם מלבישים עלי מפית פאייטים ואני עולה להגיד את הדברים שלי. לפעמים אני אומרת 'זה יותר מדי', אם למשל מבקשים ממני עירום מלא עם פרווה. שם אני אומרת 'מתוקים שלי, אולי טיפה-טיפה הגזמתם'".

 

אז את מודעת לזה.

 

"נראה לי שיש איזה הומור במה שאני לובשת. הרי גם אם אני לובשת חולצת כפתורים עם חצי כפתור יותר פתוח מהרגיל, מיד יש טלפונים למרכזייה של רשת. ואז המרכזנית נופלת על צווארי ואומרת 'את לא יודעת כמה אנשים מצלצלים. מה קרה היום, יש מחשוף?'. אני מדברת אתך על חולצה מזארה, לא מסקס סטייל. אבל אני אומרת 'יש לי עוד כמה שנים שאני יכולה ללבוש את הזבל הזה, אז יאללה, כמה עוד נותר?'.

 

"נכון, יצא שם רע לחולצותיי. התקרית עם הווילון הגרוזיני היא כתם שאני לא אמרק מעצמי לעולם. זאת היתה תוכנית שהוצאתי פואנטות שהושחזו ונוסחו עד דק, אבל שום דבר לא הביא לי באופן אישי יותר תגובות מ'ווייי, איך הכניסו לך עם הוילון הגרוזיני'. מה לעשות, כשחוטבים עצים ניתזים שבבים".

 

עד מתי את רואה את עצמך חוטבת עצים?

 

"מבחינתי לנצח. יש לי הסכם עם הבימאי בני כרמלי שכשאני אהיה בת 76 אני אגיש פאנל מומחים על פטרת בציפורני הרגליים ואסטמה, והוא יצלם אותי עם עדשות מרככות, ויהיה אמריקה".