צעד וחצי ללב

לפעמים הסברה טובה עוברת דרך מגרש המשחקים, כפי שהוכיחה חבורת כדורסלנים צעירה מישראל ששוטטה במכללות ותיכונים

הרבה אנשים בארץ שואלים אותי איך מושכים קהל לאירוע באוניברסיטה אמריקאית: נגיד שהגעתי לקמפוס ושריינו לי חדר או אולם לדבר על ישראל במשך שעה. למה שמישהו יבוא לשמוע? האמת, שאלה מצויינת. בגדול, להרבה מאוד סטודנטים אין ממש עניין בישראל, עומס ההרצאות שלהם גבוה גם ככה, וחוצמזה בכל רגע נתון יש בקמפוס מסיבה או ערב פיצות או פסטיבל מחול הודי. בקיצור, אירוע שקשור בישראל לא נמצא בראש סדר העדיפויות שלהם.

 

בניגוד להרצאה, אחד הדברים שסטודנטים הכי אוהבים לעשות בשעות הפנאי הוא לצפות במשחקי ספורט באיצטדיון המקומי. לכל מכללה יש נבחרות מכל הענפים האפשריים (וגם קומפלקסים ספורטיביים שבארץ אפשר רק לחלום עליהם), הסטודנטים לרוב מעריצים בטירוף את הקבוצה שלהם, והמשחקים – בין אם אלה משחקי ליגה קבועים או משחקי ידידות מול קבוצות זרות - מושכים הרבה קהל. אז אם נסכם את שתי התובנות, אפשר להגיד שיש הרבה אנשים שאולי לא יבואו לשמוע הרצאה על ישראל, אבל דווקא יבואו למשחק שבו נבחרת הקולג' משחקת מול שחקנים ישראלים.

 

המסקנה הזו היא הבסיס למסע המשחקים המוצלח של נבחרת "ישראל בלב" באוניברסיטאות אמריקאיות, שהסתיים השבוע. ג'ואי לואו, האיש שמאחורי "ישראל בלב", כינס יחד כ-10 שחקני כדורסל, ושיגר אותם למסע הסברה ספורטיבי. כל השחקנים הם סטודנטים באוניברסיטאות בארץ, דוברי אנגלית טובה, וגם – כיאה לישראלים בשנות ה-20 לחייהם – נראים ממש ממש טוב. בקיצור, שגרירי ספורט די אטרקטיביים. יחד עם המאמנים עודד זהבי וינון ריאטי הם חרשו את החוף המזרחי של ארצות הברית. במשך שלושה שבועות הם קיימו משחקי ידידות מול קבוצות מקומית, וגם דיברו. וכך הסטודנטים קיבלו גם כדורסל, וגם פאן, אבל גם למדו משהו על על הספורט בישראל, על השירות הצבאי, ועל הצעירים בארץ. ובעיקר – הם ראו שסטודנטים בישראל הם אנשים רגילים כמוהם, שמשחקים כדורסל ולומדים באוניברסיטה וחולמים על קריירה.

 

גרים בבקתות חימר?

 

ז'ול וורן כתב על הקפת העולם ב-80 יום. השחקנים הספיקו להקיף את ה"איסט קוסט" ב-20: שלוש מכללות בווירג'יניה, שלוש בפנסילבניה, אחת בניו-ג'רזי ואחת בניו-יורק. בחלק מהמשחקים ניצחנו, בחלק הפסדנו, ובכל מקום היו שאלות, שנעו בין מה הישראלים חושבים על בוש, לבין האם אנחנו גרים בבקתות חימר. מעט מאוד עויינות, והרבה מאוד סקרנות.

 

עבור אליק כהן מהמרכז הבינתחומי בהרצליה, זו כבר משלחת שנייה: "אני רואה הבדל לעומת השנה שעברה", הוא אומר, "בשנה שעברה הרגשנו עויינות כלפינו, השנה פחות. יש הרבה התעסקות בעיראק, בטרור, המצב בישראל מתקשר למצב בארצות הברית". גם עבור עדי מנצור זה כבר מפגש שני עם הקהל האמריקאי: "אין ספק שזה עוזר. כל בן אדם שמדברים איתו, משנים אצלו משהו, ומקווים שזה יעבור הלאה לעוד אנשים". טל רקנאטי חושב שהמשחק יכול להיות יותר אפקטיבי מהשיחה. "לפעמים הכדורסל יותר חזק מההסברה", הוא מסביר, "רואים שאנחנו עושים דברים כמוהם, ולא רק מנסים להטיף להם". 

 

המפגש המרגש ביותר היה ללא ספק זה שבאוניברסיטת גלאודט בוושינגטון, עליה סיפרתי לכם לפני כמה שבועות. גלאודט, להזכירכם, היא אוניברסיטה שכל הסטודנטים בה הם כבדי שמיעה או חרשים לגמרי, וזה כולל גם את שחקני הכדורסל שלה כמובן. צריך לראות כדי להאמין: בתחילת המשחק מנגנים את ההמנון האמריקאי, ועל הפרקט שני אנשים שמתרגמים את המילים לשפת הסימנים בתנועות גדולות. אחר-כך מגיע התור של "התקווה", והקהל ממשיך לעמוד בדממה, למרות שרובו לא שומע דבר. ואז המשחק מתחיל, ומתנהל (כמעט) בלי צעקות מצד האוהדים. במקום זה, הצופים רוקעים ברגליים ומוחאים כפיים כדי להביע שמחה. במחצית יש קבוצת מעודדים, וגם הם כמעט ולא משמיעים קולות. ובאמצע המשחק אחת הצופות שולפת דגל ישראל: מתברר שהיא ישראלית במקור, סטודנטית בגלאודט, שהגיעה לעודד וגם למסור ד"ש למשפחה בנתניה.

 

חוץ ממכללות, היו גם משחקים מול תיכונים מקומיים. "קרדינל הייז היי סקול" בברונקס, למשל, מוסד המתגאה ברשימת בוגרים מפורסמים (כמו במאי הקולנוע המפורסם מרטין סקורסזה) וגם במשמעת ברזל: מי שנתפס כשהנעליים שלו לא שרוכות כראוי זוכה מיד בריתוק, מי שלא מכין שיעורים זוכה להרחקה. הנערים עוברים אימון משותף עם הנבחרת המקומית, וגם שומעים מאחד השחקנים, ארז זייצ'יק, על ישראל, על ספורט, ועל העבר שלו בהפועל ירושלים ("דה סקונד בסט טים אין דה קאנטרי").

 

בתיכון רייס, בית ספר קתולי הממוקם בלב שכונת הארלם, המורים מאוד שמחים לארח את "דה ספיישל גסטס פרום איזראל". השחקנים מתפזרים בין שיעורי הדת וההיסטוריה, ועונים על שאלות: איזה סוגי ספורט פופולאריים אצלנו, מה הישראלים חושבים על המלחמה בעיראק והאם אנחנו אוהבים סרטים. אחרי השיעור תפסתי את אחד התלמידים, ג'יימסון שמו, ושאלתי אותו מה הוא לוקח איתו מהפגישה עם הישראלים.

 

"אהבתי אותם", הוא אמר, "ציפיתי שיבאו אנשים עם זקנים ועם בד שמכסה את הראש. מה ידעתי על ישראל לפני זה? ידעתי שיש שם הרבה חול, ידעתי שיש שם הרבה מאוד דתיים. אבל מהשחקנים למדתי שלא הכל שם פיגועים ואלימות. יש שם אהבה, ויש שם חיבה לארצות הברית. שמחתי ששלחו לפה אנשים קוליים שסיפרו לי דברים שונים מהסטיגמות שהכרתי".

  

איתן שוורץ זכה בתוכנית "השגריר" ועוסק בהסברה בקמפוסים אמריקאיים מטעם ארגון "ישראל בלב"