אני והחבר'ה

לפני עשר שנים, שמונה חברים אנסו ילד אחד. עכשיו חן ארז* החליט לכתוב על זה, אבל לא כדי להסביר איך מרגיש קורבן. כדי לספר איך הוא ניצח אותם

יותר מהכל מתחשק לי להפגיז סיסמאות. אונס זה רצח, אני רוצה להקליד. לכתוב מונולוג מדמם כמו שרואים בעיתונים. בא לי לכתוב שלקחו לי את החיים.

 

אני רוצה לספר לכם, אולי אפילו בקול קצת מתכתי, איך שכבתי שם על הרצפה וניהלתי דו שיח חריף עם אלוהים. אני לא רוצה לאכזב אתכם; יש ציפיות מסוימות, נדמה לי, כשכותבים על אונס. יש כתבות ארכיון, ראיונות קודמים שנערכו, פרוטוקולים שהודלפו. אתה מרגיש חייב, כאילו אין דרך אחרת, לתקתק על ילדות שנגמרה, על חושך, על כאבי לב שלא עוזבים. אבל הדבר היחיד שאני יכול לכתוב בלב שלם זה שורה אובארוב. אלכסנדר שורה אובארוב, שוער העבר של מכבי תל אביב. הוא היה הדבר היחיד שעבר לי בראש אחרי שהם זרקו אותי על הרצפה והסתלקו.

 

באופן כללי אני לא נוטה לקבל עצות מאנשים שמסתובבים בחליפות ורודות, אבל לא יכולתי שלא לחשוב מה שורה היה עושה במצב כזה. דמיינתי שחטפתי גול משפיל במיוחד, וניסיתי להיזכר מה הוא עושה במצבים כאלה. נזכרתי בצמד מראשון, בגול העצמי המוזר מול הרצליה. אפילו נזכרתי, וזה לא היה כיף במיוחד, בשלישייה שחטף לקראת הסיום מול בית"ר תל אביב - ללמדנו שלא רק קורבנות אונס יודעים מהו כאב.

 

דקה, זה מה שנתתי לעצמי. דקה לסדר את הנשימה, דקה לאסוף את הבגדים, דקה להתאפס. דקה להבין שהיה פה אונס קבוצתי, דקה להבין שזה בסדר. דקה להבין שבעצם לא קרה שום דבר נורא. הכל נורמלי, הכל תקין ושום דבר לא השתנה.

 

לא קרה כלום, אני עדיין ממלמל לעצמי מפעם לפעם, הכל בסדר. רק הדמעות הארורות האלה, שחונקות לי את הגרון לילה אחרי לילה כבר עשר שנים, מבהירות לי שאולי קרה כאן משהו שאפילו שורה הגדול היה מקדיש לו קצת יותר מדקה של מחשבה.

 

שמן לעזאזל

 

אז מה בעצם מרגישים כשאונסים אותך, פחד? השפלה? כעס? לא במקרה שלי. בלי לנסות לייצג אף אחד מאלפי המקרים שהופכים לחלק מהסטטיסטיקה האיומה הזאת מדי שנה, אני הרגשתי הקלה.

 

הלילה ההוא במקלחות היה נורא, הוא היה ברוטלי, הוא גרם לתפוז המכני להיראות כמו לימון ידני. אבל מבחינתי הוא היה גם סוג של תשובה לשאלה שהטרידה אותי בשש השנים שקדמו לו: מה, לכל הרוחות, לא בסדר איתי?

 

השאלה הזאת התחילה לבקר אצלי כשהייתי מסיים, באופן סדרתי, את הריצות השכבתיות שלנו במקום האחרון. היא קפצה לכמה שעות בכל פעם שהייתי מציע חברות לילדה בכיתה שלי, והיא היתה מאיימת לבלוע אותי מרוב צחוק. והיא בהחלט עשתה הופעת אורח כשהזמנתי את כולם למסיבת יום הולדת, ואף אחד לא בא.

 

במהלך השנים חשבתי על כל מיני אופציות. חשבתי שזה בגלל שאני משוגע, לא נחמד - לעזאזל, היו שנים שחשבתי שזה כי אני אוהד את קבוצת הכדורגל הלא נכונה. מכל התסריטים שבעולם, ותאמינו לי שהרבה כאלה עוברים לך בראש כשאתה ילד, היחיד שלא העליתי בדעתי היה שזה כי אני שוקל 30 קילו יותר מהם.

 

זה היה אחרי שהתקלחתי, או לפני. כל כך הרבה סיוטים היו לי מאז, שאני לא בטוח. בכל מקרה אני זוכר מראה גדולה, ושמינייה סודית שמאלצת אותי להביט בה במשך כל האקט. ואני זוכר שהם עשו את זה כי היה לי, וזה ציטוט מדויק, "ציצי של בחורה".

 

הבעיה הכי גדולה בלהיות שמן היא שאתה האחרון שמספרים לו שזה לא בסדר. וכשכבר מספרים לך, כשאתה סופסוף מבין למה כולם מתרחקים ממך - זה איום ונורא, כי אתה מגלה עד כמה אתה חסר אונים.

 

אם אתה לא נחמד אתה יכול לשים לב לעצמך כבר מאותו רגע, ולהשתנות. אם אתה מופרע אפשר להתמתן, אם אתה סובל מריח רע מהפה אפשר לצחצח שיניים ביתר קפדנות, ואם אתה אוהב לשחק בברביות, כמו אסף מהכיתה שלי, אתה מאפסן את האהבה שלך לשמלות מלמלה לכמה שנים ויוצא לשחק עם הבנים משחקי מלחמה. אבל מה עושים, לעזאזל, כשאתה שמן? מה תעשה, תקום מחר בבוקר עם 30 קילו פחות? אי אפשר. ניסיתי. ניסיתי גם להתפלל ממש חזק ולהבטיח לאלוהים שאני אהיה הילד הכי טוב בעולם אם הוא רק יעשה אותי רזה. כשזה לא עבד הגיעה ההחלטה הבלתי נמנעת להפסיק לאכול מעכשיו ועד עולם - החלטה שהחזיקה מעמד בדיוק עד שנהייתי רעב.

 

בקלות, בלי יותר מדי לבטים, אתה מגיע לשלב שבו הראש שלך נמצא מעל האסלה והאצבע עמוק בתוך הגרון, מנסה להוציא את כל מה שאכלת ב-12 השנים האחרונות. ואז, אחרי כל אלה, מגיע החבר הכי טוב שלך, ובמקרה שלי גם החבר היחיד במשך תקופה לא מבוטלת בכלל: הייאוש.

 

זה היה ייאוש, לא סתם עצב או חוסר אונים, כי במה שקרה באותו לילה האשמתי רק את עצמי. כן, הם היו חארות. ידעתי את זה אז כמו שאני יודע את זה היום. הם חלאות אדם, מפלצות, ראויים לסירוס. אבל תגידו מה שתגידו, אותי לא אנסו כי הייתי יפה מדי, מושך מדי או סתם עובר אורח עם תזמון גרוע מדי. לא הייתי גבוה, לא הייתי נמוך. הייתי שמן, תוצאה ישירה של העובדה שמעולם לא ידעתי לסגור את הפה שלי בזמן.

 

יכול להיות שזאת לא סיבה מוצדקת לאונס, יכול להיות שאני סתם מלקה את עצמי. אבל יכול להיות, רק יכול להיות, שאם הייתי מקשיב לדיאטנית שאליה הלכתי שנה קודם, לא הייתי יושב עכשיו וכותב את הסיפור שלי. ועל זה לא אסלח לעצמי לעולם.

 

חבל שלא עשני

 

אני לא מצטער על זה, נדמה לי. כלומר, כן מצטער שלא הקשבתי לדיאטנית, אבל לא מצטער שזה קרה. אונס עושה לך הרבה דברים לא טובים, אבל הוא בהחלט גורם לך להסתכל על החיים שלך בפרופורציות. פתאום אתה לא בוכה כשאתה נכשל במתמטיקה, לא נבהל כשאתה מאבד את הארנק. בכלל, נשארות לך מעט מאוד בעיות. אולי אפילו רק אחת: זה שאין נחמה.

 

למי תלך כשאונסים אותך? המערכת המשפטית לא מוכנה להכיר במה שעברת כאונס, כי אונס זה רק לבנות. אתה מעשה סדום, מקסימום. וגם אם נניח שההגדרה מקובלת עליך, מה תעשה - תלך ותתייפח במשטרה?

 

ללכת למשטרה פירושו לשחזר מול כמה שוטרים מנומנמים את הלילה הכי נורא בחיים שלך, לראות שוב את האנשים שעשו לך את זה, להתמודד איתם במשפט - ובמקרה הטוב לראות אותם הולכים לחופשה קצרה בכלא. אם כי חלקם בטח יקבלו הזדמנות שנייה בחסות קצין מבחן ומועדון לנוער חוסה, כדי לא להרוס את סיכוייהם להשתלב בחברה.

 

הם בני טובים, כולם. מכיר אותם. למדו איתי בכיתה. לשניים מהם אפילו קראתי "חברים" (מונח שמקבל משמעויות קצת שונות, ככל הנראה, כשיש לך ציצי של בחורה). עונש? יכול להיות. אולי, עם קצת מזל, יקבלו שבע שנים. ואז מה? אל תענו לי, אני אגיד לכם - ישתחררו אחרי ארבע שנים כי ניכו להם שליש על התנהגות טובה, ויבואו לחפש אותי. וגם אם לא יבואו לחפש אותי, אני אחיה כל החיים במחשבה שהם מחכים לי או לילדים שאולי עוד יהיו לי. למה? כי הרסתי להם את החיים. והעובדה שהם הרסו לי אותם קודם ממש לא משחקת כאן.

 

חוץ מזה, במה המשטרה כבר תעזור לי. זה נהדר אם אני מחפש נקמה, אבל מה אם אני לא? מה אם אני סתם בחור רגיל שנאנס על ידי שמונה בחורים אחרים? מי יכול לעזור לי אם אני לא רוצה לראות אותם מאחורי הסורגים, אלא רק לקבל את עצמי בחזרה?

 

אף אחד, כי אין. בער"ן לא מכירים קבוצת תמיכה לבנים; הפתרון שלהם, כמה יצירתי, היה לפנות למשטרה. במוקד 1202 אמנם עשו שינוי מבורך בשנתיים האחרונות, אבל כשאני חיפשתי קבוצת תמיכה הוא היה הקו לנפגעות תקיפה מינית, נקודה. כי בנים, בדיוק כמו שהם לא בוכים, גם לא נאנסים. מקסימום הם קורבנות של מעשי סדום, וקו מיוחד בשבילם זה משהו שאף אחד עוד לא הזמין.

 

והילד הזה הוא עדיין אני

 

אנשים שונים מבטאים ייאוש בדרכים שונות. מיכל זוארץ, למשל, מבטאת ייאוש כמו שהיא מבטאת עצב, שמחה או התלהבות, אבל זה מה שאתה יכול לעשות כשיש לך רק הבעת פנים אחת. הייאוש שלי, לעומת זאת, התבטא בשוקולד. לא הרבה, רק שבע-שמונה חפיסות ליום. כאילו שזה לא מספיק, ובשילוב שהיום אני בפירוש לא מסוגל להסביר אותו, עטפתי כל חפיסת שוקולד בשתי חתיכות גבינה צהובה - אחת למעלה ואחת למטה. חפיסת שוקולד פרה וגבינה צהובה - זה, גבירותי, התיאור הכי מדויק שיש לייאוש.

 

ארבע שנים זה נמשך לפני שהחלטתי להפסיק. זה קרה בארה"ב; כמנהגי מדי יום בטיול המשפחתי שלנו, ניגשתי לדוכן הגלידה הראשון שמצאתי וביקשתי גביע עם חמישה כדורים - וניל צרפתי, וניל קרם עוגיות, שוקולד, "אוריאו" ועוד טעם שהתיימר להיות מרשמלו אבל הזכיר דייסת סולת. בביס השני שמעתי מאחורי קול נשי מלטף, כמעט מאגי, לוחש בביישנות: "אני אקח את מה שהוא לקח". זה היה אחד הקולות המתוקים ביותר ששמעתי בחיי - ואם הוא לא היה יוצא מגרונה של אישה ששוקלת 450 קילו, הרגע הזה היה נזכר גם כאחד המאושרים בחיי.

 

היא קיבלה את שלה מהמוכר, חייכה אלי והניפה את הגביע לעברי כאומרת "לחיים", ואני השלכתי את הגלידה שלי לפח הקרוב והחלטתי שלעולם לא אגע יותר במשהו מתוק. ולמרבה ההפתעה, שש שנים אחרי ההחלטה ההיא, העסק מחזיק אצלי בכלל לא רע.

 

אחרי שהחלטתי מה לא לאכול, החלטתי מה כן: הרבה ירקות, הרבה בשר רזה, הרבה לחם קל, הרבה חדר כושר וריצות ירח לצלילי הביץ' בויז. זה לקח לי שנתיים, אבל ככה הגעתי לאט ובהתמדה ממשקל של 112 קילו ל-80 הרצויים.

לראשונה בחיי הייתי נורמלי. הכולסטרול חזר איכשהו למוטב, הדופק הפך לסדיר לחלוטין, בנות התחילו איתי. היתה לי חברה, למען השם. חברה, אמיתית כזאת, עם סקס וכל הסיפור הזה. סקס! אני! החיים, ללא ספק בכלל, הרביצו אותה בחיוך של מיליון דולר. כולם החמיאו לי. כולם ראו את השינוי האדיר. כולם חוץ ממני.

 

עד היום אני לא מבין מה התפקשש שם. איך דווקא אני לא טרחתי להופיע לשעתי היפה ביותר. אלפי תיאוריות, אלפי דיונים עם עצמי לתוך הלילה, ועדיין שאלה אחת נשארה פתוחה - איך זה, למען השם, שהמשקל מראה לי שאני שוקל 79 קילו, אבל כשאני מסתכל במראה אני עדיין רואה את הילד השמן ההוא? איך זה, לכל הרוחות, שהצחוק הנורא שלהם לא יוצא לי מהראש?

 

בתוך הסדק במראה

 

דיסמורפוביה. זה, בכל אופן, המונח המקצועי. במונחים לא מקצועיים מדובר במחלה שבה איזשהו חלק - העיניים או המוח - שבוי בחזיון תעתועים שאין דרך בעולם להתחמק ממנו. הדימוי הקודם נשאר צרוב כל כך חזק במוח, או בעיניים, שאחד משניהם פשוט מסרב להרפות ממנו. התוצאה, בסופו של דבר, היא שאתה מאבד את שפיות דעתך. או יותר גרוע, אתה מרגיש שכל העולם מאבד את שלו.

 

כיסא נראה לי בדיוק כמו כיסא. שולחן כמו שולחן. אני יודע להעריך מרחקים וגבהים בצורה מצוינת, ולא מזמן עשיתי בדיקת ראייה שיצאה 6:6. שקיעה נראית לי בצבעים הנכונים, אני יודע להצביע בדיוק על הנקודה שבה נגמר החוף ומתחיל הים. על מה אני מדבר, לכל הרוחות - יש מצבים שאני יושב ביציע בבלומפילד ורואה נבדל כשהקוון עדיין בחצי השני של המגרש.

 

רק כשאני מסתכל במראה אני רואה מפלצת. יצור תפוח, מחריד בגודלו, שהבגדים מאיימים להתפוצץ עליו. אני מראה אותה לאנשים אחרים, את המפלצת, והם רק מחייכים אלי חיוך אימהי ומלטפים לי את הראש בעדינות. אין שם כלום. רק אדם במידות הכי נכונות שאפשר, כפי שטורחת ידידתי הטובה והג'ינג'ית לציין בכל פעם שהיא רואה שדעתי קצת נטרפת. מפלצת, אני מראה לה, מפלצת. אדם גדול, שמן, מזיע ושעיר. ככה אני נראה. אין שם כלום, היא לוחשת. רק אדם במידות הכי נכונות שאפשר.

 

הקטע הנורא ביותר בדיסמורפוביה הוא שבסופו של יום היא מובילה לפרנויה בלתי נשלטת. הם שקרנים, כולם. מזייפים מחמאות כדי שארגיש טוב יותר ואסיט את המבט מהמראה. אני יודע שאני מכוער. אני יודע שאני שמן. אני יודע שאני מפלצת.

 

אולי אני צריך כדורים. אולי אני צריך טיפול פסיכולוגי. לעזאזל, אולי אני צריך את שניהם. אני רוצה, אבל מפחד מכל התערבות כימית במוח שלי, ועוד יותר מהתערבות קלינית. את המוח שלי, בכלל, אשמח להשאיר לעצמי. אבל במחשבה שנייה, יכול להיות שאני בעצם לא מפחד מהניתוח. יכול להיות, אפילו סביר להניח, שאני מפחד ממה שיקרה אם הניתוח הזה יצליח.

 

אני רגיל להיות שמן. זה מה שאני יודע לעשות. אני רגיל לפחד מאוכל, רגיל להרגיש לבד, רגיל להשתכר ורגיל להרגיש שאני מתנפח מצד אחד ונאנס מהשני. זה לא מזוכיזם או משהו. זה החיים שלי.

 

הגבר שצחק אחרון

 

מסר? אני לא בטוח שיש לי כזה. אונס לא תמיד מגיע עם תובנות משמעותיות על החיים. אני יכול להפציר בכם לא לאכול מרק אפונה, אבל זה סתם כי אני לא רוצה שתרגישו שיצאתם מהכתבה הזאת בלי כלום. מבחינתי, גם אם יש כמה דברים שאני נאלץ להתמודד איתם, בשורה התחתונה לא רע לי בכלל. יש לי עבודה טובה ומשפחה שתומכת וחברה שאוהבת וחברים נפלאים שלא אונסים אף אחד.

 

אגב אונסים, לפחות אחד מבני הטובים שלי חייב להיות מנוי על "בלייזר". עניין של סטטיסטיקה פשוטה. אני בטוח שאתה מזהה את עצמך, כי בינינו, כמה סיפורים על שמונה ילדים בני 12 שאנסו את בן כיתתם במלתחות כבר היו פה? אז מצד אחד אתה יכול להיות רגוע: לכלא אתה לא הולך, ואף אחד לא יודע איך קוראים לך. מצד שני, אני יודע. וגם איפה אתה גר. בחיי, אם הייתי אתה הייתי ממש שונא את המחשבה שיום אחד אתה תמצא אותי מחכה לך בכניסה. אל תדאג, אני לא אהיה חמוש. רק אעמוד שם ואצחק אחרון.

 

זה לא קטע של נקמה, אתה מבין. פשוט נראיתם כל כך מאושרים אז, שהצחוק ההוא לא יוצא לי מהראש כבר עשר שנים. כשניפגש, ואני יכול להבטיח לך שזה יקרה, אני אנסה להבין מה היה מצחיק כל כך. אני אנסה להבין אם זה אני שפיספסתי את הבדיחה, או שאני הייתי הבדיחה.

 

שניים מהחברים שלך, ככה שמעתי, מכורים עכשיו לסמים. גם השישה האחרים לא במצב מזהיר. ואתה יודע מה? באיחור של עשר שנים, יכול להיות שגם אני הבנתי את הבדיחה. עכשיו, כשאני חושב על זה שהחיים של כולכם הרבה יותר הרוסים משלי, אתה צודק. זה באמת די מצחיק.

 

* שם בדוי