"אמא מחליפה": הקורבנות שאחרי הבחירה

אימהות או קריירה? ואולי לא צריך לבחור ואפשר גם וגם? בעקבות שתי הגישות הסותרות שהוצגו אמש בתוכנית "אמא מחליפה" בערוץ 2, השתכנעה מיטל אלון-אוליניק שהיא בכלל חיה חיים כפולים. עדיף כך, לדעתה, מאשר להשאיר מאחור קורבנות שאינם יכולים להתגונן

היה ברור שהם לא יצליחו להימלט מזה. אחרי שהעלו את האבות על המוקד ואת הילדים על הגריל, הגיע הזמן לטפל בדילמה הנצחית "אימהות מול קריירה". אבל זה דיון לא הוגן. כי בדיון הזה כולם מפסידים: הקרייריסטית צריכה להצטדק על זה שהיא רוצה חיים לעצמה, ועקרת הבית נאשמת על כך שהיא לא יוצאת מהבית להניע את גלגלי הכלכלה.

 

ואם כבר עונש, הנה לכם אחד יצירתי במיוחד: את הצפונית עם הרולקס נשלח להתבוסס בחרא של 250 פרות לצלילי ים השיבולים, ואת הרפתנית נשלח לעבוד בבניין בן 25 קומות ולגלוש באינטרנט. אנחנו כבר נראה לה מה זה.

 

בתוכנית ששודרה אתמול (ד') שתי האמהות הצליחו לעורר בי אמפתיה, על אף הסטריאוטיפ והנושא השחוק. הזדהיתי עם מיכל הדס, הקרייריסטית שעובדת בבטונדה 12 שעות, בקושי רואה את הילדים שלה, ועל הבעל בכלל אין מה לדבר. זה ההוא שנוחר לצדה בלילה. "זה שאני אשה עובדת ואמא לא אומר שאני צריכה לוותר על החיים שלי", היא אומרת, ואני מהנהנת בראשי בהסכמה.

 

 

אבל הזדהיתי גם עם מרית שיק, קיבוצניקית עובדת ברפת שמקדישה את כל חייה, זמנה ומרצה לילדים, ולא מבינה איך אפשר אחרת. היא מגייסת את הטיעון המנצח: "אם החלטת שאתה מביא ילדים לעולם - הם אחריות שלך לנצח נצחים", ואי-אפשר להתווכח איתה. אבל לא רציתי להעמיד את עצמי במקום אף אחת מהן. אני חושבת שהאמת, כמו תמיד, היא כנראה איפשהו באמצע.

 

מדי א' עם קצת חול ועלים

 

אישית, אני מרגישה שאני עובדת על כולם ומנהלת חיים כפולים. במדי א', כולל ליפסטיק, שפכטל ומגפי מעצבים, אני יוצאת בבוקר אל המשרה הראשונה שלי. לא, אני לא מצילה את העולם. סתם מדווחת לו על טיול הנופש של אנג'לינה ג'ולי ובראד פיט לפקיסטן, ועל החלטורה של פיפטי סנט שהופיע בבת-מצווה. בין לבין אני מספיקה גם להרצות באוניברסיטה. בשעה 15:00 העכבר נופל מהיד ואני יוצאת לגן, למשרה השניה של היום.

 

המגפיים עדיין לוחצים על הרגליים, הליפסטיק כבר מזמן נמחק, מדי א' זוכים לשיפצור בצורת קצת חול, עלים וכריך חמאת בוטנים, שמוסיפים טקסטורה מעניינת לחולצה. אבל את האינדיאני והקאובוי הפרטיים שלי זה לא מעניין. אחר-הצהריים אני אמא במשרה מלאה שמנגבת את האף, מחליפה חיתולים, ומלטפת עיזה פזיזה בפינת-החי הקרובה לביתי.

 

הלקוחות כבר התרגלו שאם הם מתקשרים בשעה הזו הם עושים את זה על דעת עצמם. אני תמיד אענה, אבל הם יצטרכו להתחרות בדציבלים של האינדיאני, שבדיוק קפץ על אחיו ואיבד את המוצץ בתוך מתקן עינויים הנקרא בטעות "בריכת כדורים".

 

אחרי שעת ההשכבה, אי שם בין שמונה לתשע, מגיע תורי. המשרה השלישית, נקרא לזה. כי גם לדאוג לעצמך זה דבר שגוזל אנרגיות, זמן ומשאבים שלא תמיד קיימים. זה הזמן שלי לדחוס מה שנקרא פעם "חיים פרטיים", לפני שהגיעו צירי הלידה והאפידורל. לצאת לחוג התעמלות, לקבוע תור למספרה שעובדת עד חצות, לבלות עם חברות. כל זה בתנאי, כמובן, שאני לא נרדמת על הספה מול הטלוויזיה.

 

"כמו לאכול במסעדה, אבל בבית"

 

מרית ומיכל הן שתי דוגמאות קיצוניות על אותה הסקאלה. הן לא חיות חיים כפולים, רק שכל אחת בחרה בצד אחד שלה: או "אמהות" או "קריירה". הילדים של מרית לא מתלוננים, כי הם לא מכירים אפשרות אחרת. הם רגילים שאמא ואבא תמיד נמצאים שם, תמיד יכינו להם אוכל, תמיד ישחקו איתם. עצמאות זה בשבילם רק דגל שמונף ב-ה' באייר.

 

גם הילדים של מיכל לא מתלוננים. הם לא יודעים איך, וגם לא יודעים שיש דבר כזה ארוחת-שישי. "זה כמו לאכול במסעדה, בבית-מלון, אבל בבית? אני בשוק", אומרת ליר כשעל שולחן האוכל מונחת ארוחה חמה. רק כשמרית משנה את החוקים הם מגלים שאפשר לפעמים לראות את ההורים באור יום, ואולי אפילו לעשות משהו ביחד.

 

זה לא שאני חושבת שיש אפשרות לפתור את הדילמה, או שיש נוסחה מושלמת. אם יש אחת כזאת - גלו לי מהי בבקשה. מרית מהרפת אומרת ש"אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה". אבל מה לעשות שהעיניים גדולות והריר נוזל מהפה? אנחנו רוצים את כל העוגה, בתוך ניסיונות הג'אגלינג הנואשים, שמותירים קורבנות, נופלים לתהומות העייפות ושוכחים קצת מי אנחנו. לפעמים הילד צריך להישאר עם בייביסיטר, כי להורים שלו יש דד-ליין בעבודה. ולפעמים אבא או אמא צריכים לבטל פגישה חשובה עם לקוח כי התקשרו מהגן ומסרו שיש לילד חום. זו מלחמת הישרדות יומיומית, ובמלחמה הזו אין מערכה אחרונה. כי מחר יש יום חדש.

 

• הכותבת היא אמא לשניים, מרצה לתקשורת וקולנוע ועורכת אינטראקטיב בתוכנית "ערב טוב עם גיא פינס"