אני לא יכולה להסביר במילים מה אמרו לי עיניה של הלנה הגוססת. הניסיונות לנחש לא מרפים, ניסיון נואש להבין. האם זה אפשרי בכלל? האם המבט שלה אמר 'אני מאשימה'? האם אותי כישראלית? האם אפשר לנחש מה חשבה צעירה בת 20 וקצת שגססה בארץ זרה, רחוקה מהבית? צעירה שחודשיה האחרונים עברו עליה בהתעללות בלתי פוסקת, צעירה שרק רצתה להתפרנס בכבוד.
הלנה הגיעה לארץ כדי להיות מטפלת של ילד קטן. ואכן, במשך שלושה ימים מאושרים, כך זה היה. היא חשבה לעצמה שתצליח להביא כסף למשפחתה מעבודה מכובדת בחו"ל. שהיא עשתה את זה! אחרי שלושה ימים לקח אותה אבי המשפחה ולא החזיר. ניסיתי לחשוב האם היא הבינה באותו רגע מה עתיד לקרות, או שהיא חשבה שזו אי הבנה. האם פחדה?
אני רק יודעת שהיא לא הפסיקה להיאבק. עד יום מותה היא נאבקה. היא נאבקה על הזכות הבסיסית להתפרנס בכבוד. היא סירבה לשכב עם לקוחות, והסירוב הזה עלה לה בחייה. המאבק שלה לא נפסק במכון הראשון ובמכון השני. אם זה היה הפוך ואני הייתי נכלאת שם, אני חושבת לעצמי, האם הייתי מתאבדת או נאבקת? מאיפה הכוחות, אני חושבת לעצמי, להיאבק בחוטפים בארץ ניכר?
הלנה נאבקה ולא נשברה. למרות המכות, האונס והעינויים, היא המשיכה לנסות ולחיות. האם אלה ההשפלות, או פשוט האמבטיות הקרות, ששברו את גופה? אולי זו האדישות, האכזריות והכאב, אולי התחושה שאלוהים שכח אותה... המחלה התפרצה והלנה לא נשברה ונאבקה.
ביום בו היא נפטרה המבט שלה לא היה כנוע, או מתחנן, אלא הביע את מה שאני לא מצליחה להגיד במילים. הנפש של הלנה לא נוצחה, גם לא כששקלה 36 קילו ושכבה בבית חולים. גם לא כשהתעקשה לטוס הביתה. האם ידעה שהיא גוססת? האם רצתה למות בבית או קיוותה שאם תעזוב את הארץ הארורה הזו ותחזור הביתה - תחלים?
הרבה פעמים אני נזכרת בה ולא יכולה להשתחרר מהמבט. מנסה לנחש. לפעמים, כשאני בבר בתל אביב, אני מסתכלת על הגברים וחושבת מי מהם פגש את הלנה, מי שכב איתה בעודה גוססת. ושתק.
הלנה מתה לא מיד הגורל, לא מידי שמים, אלא מיד אדם.
הלנה (שם בדוי) הגיעה לישראל מאחת ממדינות ברה"מ לשעבר במטרה לעבוד כמטפלת. לאחר שנודע לה על הכוונה להעסיקה במתן שירותי זנות היא סירבה, ועל התנגדותה שילמה באונס, מכות ועינויים. בין היתר, היא אולצה לשהות שעות רבות באמבטיית מי קרח. כתוצאה מכך חלתה הלנה ונפטרה, והיא עוד לא בת 25. מותה עדיין נחקר במשטרה.