סליחה, שוב תקלה

הוועדים רבים עם ההנהלה, הרייטינג לא מגיע, כוכבים נוטשים. הרפורמה ברשות השידור נתקעה ותאלץ לחכות לפחות עד אחרי הבחירות. למישהו אכפת?

אולי לא שמתם לב, אבל היינו ממש קרובים. ישבנו והשקפנו על הגדה השניה, הירוקה, ערמנו גחלים, הפשרנו בשרים ותכננו את המנגל שנעשה כשהרפורמה ברשות השידור תצא לדרך. כבר אפשר היה להרגיש את הטעם של הסטייק, אבל עכשיו גם הרגע הזה עבר. עכשיו לא נותר אלא להחזיר את הכל למקפיא, ולחכות שהבחירות הקרובות לממשלה יעברו והאבק ישקע, כדי להבין אם נשאר עוד משהו מהסיכוי להזיז משהו ברשות השידור.

 

לא מעט ציוני דרך מתקבצים לתקופה הנוכחית, שמצטיירת כמו זמן טוב לסיכומים. קצת יותר מחצי שנה עברה מאז נפילתה של חומת בראל, ומינוי מנכ"ל זמני שאמור להכין את הרשות לשינויים שבדרך. חצי שנה במהלכה הצליח השר הממונה על הרשות אהוד אולמרט לקדם את הרפורמה ולגלגל את כדור השלג המפוטם והקשיש של שינוי חוק רשות השידור, חוק שנחקק אי שם ב-1965.

 

והיינו קרובים - מינוי מנכ"ל קבוע לרשות כבר הגיע לפתחו של השר הממונה, ומסקנות ועדת דינור, שמכתיבות רפורמה מאסיבית ברשות השידור, כבר אושרו על ידי הממשלה. אלא שאז העביר שרון את תיק רשות השידור לציפי לבני ואת אולמרט לאוצר. "מה שאומר שדו"ח דינור ילך בדרך כל הוועדות", מתנבא דורון צברי, חבר במליאת רשות השידור הנוכחית ויוצר-שותף בסרט "הקרב על האגרה" שעוסק בתחלואי הרשות. "אבל אפילו אז אפשר היה לשנות משהו, כי באורח נדיר יחסית, נוצר בפעם הראשונה מצב שבו שר שהיה אחראי על הרשות מונה לשר האוצר. עד עכשיו האוצר תמיד התנגד לרפורמה, בגלל עלויות הפרישה של עובדי הרשות".

 

"עמדנו בפני שינוי", מסכים פרופ' דן כספי, ראש המחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן גוריון ומחבר הספר "סליחה תקלה" על עלייתה ונפילתה של הרשות. "אמנם שרון עשה לאולמרט תרגיל והתיק כבר לא היה אצלו, אבל עדיין, בתור שר אוצר, עם רענן דינור לצידו, אולמרט היה יכול ללחוץ על לבני להוציא לפועל את הרפורמות. אולמרט יכול היה לעשות משהו אם המצב הפוליטי היה יציב. היתה לו תוכנית והוא הניח שהוא יאריך ימים במובן הפוליטי, שיחזיק הרבה זמן במושכות של הרשות". אבל כידוע לשרון היו אופק משלו - ולכן אולמרט ולבני מוטרדים עכשיו בעיקר בנושא אחד - בחירות.

 

"לא להשמיע תרועות שמחה"

 

שבעה חודשים עברו מאז סילוקו של בראל, המנכ"ל שהודח מכסאו במהלך שנתפס כסיומו של שלטון אכזר. אלא שהקונפטי מהימים שאחרי כבר צבר אבק, והאופוריה שליוותה את הדחתו מפנה את מקומה לתחושת השיתוק המוכרת. חילופי הכסאות לא פתר, כמדומה, אף בעיה. במאמר שפרסם חיים יבין לאחר ההדחה הוא התריע כבר אז שבזה לא מסתכם העניין. "אני שומע שכמה חברים מרימים כוסית על הדחת מנכ"ל רשות השידור", כתב יבין. "אני מציע שלא להשמיע תרועות שמחה. תנו לאיש ללכת בשקט. בראל לא היה אויב, אלא סימפטום, סימפטום רע מאוד למה שרודף אותנו ברשות מאז כינונה: הפוליטיזציה".

 

"השאלה שיש לשאול כעת אינה מה היה בראל", קבע יבין, "אלא מה הוא הבראליזם, וכיצד נפטרים ממנו. השאלה החשובה והעיקרית היא מה יהיה בעתיד: האם הממשלה מוכנה להרפות מאחיזת החנק שלה ברשות השידור? מהמינויים הפוליטיים? מההתערבות הבלתי נסבלת של פוליטיקאים בעבודת השידור, שלעתים יורדת עד אחרון הכתבים? אני מאוד מסופק". במאמרו מייחל יבין ל"נס" הפיכת הרשות לרשות עצמאית, וניתוקה משליטת הממשלה וחותם בפסימיות, "אני בניסים כבר הפסקתי להאמין".

 

"העניין הוא לא מנהל כזה או אחר" מחדד צברי. "אפשר למנות את ביל גייטס, גיל שוויד או ג'ק וולש, אבל אף אחד לא יצליח לתקן את הרשות משום שהחולאים הם במהות, הם בחוק. אורי שנער אמר עד שלא סוגרים ופותחים מחדש, אין תקנה. צריך לאתחל את הרשות".

 

אלא שהסיכוי שאתחול כזה יתרחש נמוך. למרות היותו כורח המציאות, הוא תלוי בשני גורמים – הרשות עצמה והפוליטיקאים. תמונת המצב הנוכחית מבהירה שלאף אחד מהצדדים אין למעשה אינטרס ששינוי כזה יצא לפועל. "הדרג הפוליטי מעוניין במשבר המתמשך", מסביר פרופ' כספי, "וזה ברור, כי באמצעות המשבר הדרג הפוליטי יכול לשלוט, להתערב, לנתב, לכבות שריפות. תמיד יש לו תפקיד בזמן משבר. עכשיו ההנאה היא כפולה: הדרג הפוליטי נהנה מהמשבר ברשות, והרשות נהנית מהמשבר הפוליטי. שינויים בכל ארגון מפחידים. לרוב העובדים ברשות בשידור, בין אם יש או אין עבודה, המצב הנוכחי הוא מצב טוב. ברשות יש 2,000 עובדים שפחות או יותר קבועים ובטוחים בהכנסה שלהם, אם היו עושים רפורמה או שינוי או מוציאים לפועל חלק מהמלצות דינור, חלק מהפונקציות היו מופרטות, מתייעלות, היו מפטרים. כל זה לא יקרה".

 

איפה גאון?

 

המצוקה השאירה עקבות גם בלוח השידורים של הערוץ. לפני מספר חודשים הודיע יהורם גאון כי הוא עוזב את הקומזיץ הממלכתי, וכתוצאה מכך איבד הערוץ את התוכנית הנצפית ביותר שלו, "שישי בגאון". גאון סיפר מאוחר יותר שדווקא רצה להישאר בחיק הרשות, אלא שאף אחד מאנשיה לא היה יכול לקחת על עצמו אחריות לעונה נוספת. "הוא ביקש עוד עונה", אומר גורם ברשות השידור, "ואת יודעת מה אמרו לו? אמרו לו שעובד, העוזר המדיני של אולמרט, לא מחזיר תשובה". מאז טרם מצאו בערוץ פתרון למשבצת שישי בערב. "ריח מנטה" מערוץ 33 נפלה מהלוח אחרי תוכנית אחת, בגלל התנגדות הוועדים. "קשת" לא יכלה לבקש לעצמה עזרה נדיבה יותר.

 

"כתב פלילי", דרמת הדגל של הערוץ, נהנית מאהדת המבקרים ומתקציב נאה, אבל בהעדר לוח אטרקטיבי הצופים שוכחים להגיע לערוץ והיא נופלת בין הכסאות. תוסיפו את זה לשיבוץ בעייתי מול "אמא מחליפה" ותבינו למה היא לא מצליחה להתרומם מעל שבעת אחוזי הצפייה. אז מה משדרים בערוץ? חדשות, חדשות כלכלה, חדשות ספורט, כדורסל, סרטים תיעודיים ועודפי רכש בעיקר מהמחסנים הבריטיים. אה כן, ואירויזיון.

 

"מה שרואים זה קריסה", קובע צברי. "העסק יצא מכלל שליטה. רמת השידורים קורסת מבחינה תוכנית, המשדרים של הרשות קורסים מבחינה טכנית ואף אחד לא מתחזק אותם. אחרי אשדוד לא קולטים 'קול ישראל'. הכל קורס, אבל היחידים שלא מודים בזה הם האנשים שעובדים שם. ישראל השתנתה, אבל לאנשים ברשות השידור אין קשר למציאות. הם מתקיימים בתוך בועה שהתנתקה".

 

תקציב הרשות מתנהל כבר שנתיים ללא אישור, בהעדר ועדת כספים וועד מנהל ברשות. בתחילת 2005 התפרסמה ידיעה מפתיעה מטעם הנהלת הרשות לפיה היא נמצאת בעודף תפעולי של 52 מיליון שקלים (באוצר טענו שזה תרגיל במספרים), אבל בכל מקרה, העודף הזה נזלל במהירות, בעיקר בעקבות הוצאות סיקור ההתנתקות, וכרגע נמצאת הרשות בגירעון של 70 מיליון שקלים. תקציב הרשות עומד על קצת פחות ממיליארד שקלים, ש-86 אחוז מהם מופנים מדי שנה למשכורות ולכח אדם. "כספי האגרה נועדו לקיים את המנגנון", אומר צברי, "בשאריות עושים שידורים".

 

הכל זמני

 

בינתיים מתנהל המנכ"ל הזמני, יאיר אלוני, ממינוי זמני אחד למשנהו, ללא מנדט לבצע שינויים של ממש. אלוני כבול על ידי הארעיות של מינויו, שבחודש האחרון הוארך בפעם השלישית לשלושה חודשים נוספים, ועל ידי העדר ועד מנהל שאמור להחליט על תכנונים לטווח הרחוק או כאלה הכרוכים בהוצאות גדולות. "אלוני מתאים לפוליטיקאים", מסביר פרופ' כספי. "הם צריכים מנכ"ל שיודע להרגיע רוחות ולייצב את הספינה בים המשברים. אלוני הוא בחור נהדר. הוא מבין את התיאוריה. הוא מנכ"ל זמני, הוא לא יכול לעשות מהפכות. כל מה שהוא יכול לעשות זה לייצב את הספינה כדי שהיא לא תקלע לשרטון מיותר".

 

הליך מינוי מנכ"ל חדש וקבוע לרשות דווקא נכנס להילוך גבוה עד לא מזמן. הוועדה המיוחדת שהוקמה לאיתור מועמדים לתפקיד כבר העבירה את מסקנותיה לשר הממונה והשם הלוהט שקיבל את תמיכתו של אולמרט היה מוטי שקלאר, היו"ר היוצא של הרשות השניה. אלא שגם המהלך הזה נתקע עם העברת תיק הרשות לציפי לבני. מפה לשם צץ שמו של מועמד נוסף, אבי בניהו, שהוצנח למירוץ על ידי שרון ומקורביו למרות שוועדת האיתור כבר אמרה את דברה. השרה ליבני כבר הודיעה שתפתח את המסלולים לכניסת מועמדים נוספים, כך שלמעשה כל תהליך איתור המועמדים חזר לנקודת ההתחלה. אם זה לא מספיק, בימים האחרונים קבעה השרה לבני כי ההחלטה על זהות המנכ"ל החדש תדחה עד לאחר הבחירות, מה שאומר שכל רפורמה, לא משנה מאיזה סוג, תדחה בערך בחצי שנה. התוצאה היא קפאון שכל מי שאי פעם ננעל במקררים של רשות השידור יוכל להעיד עליו.

 

"במהלך הכהונה שלי במליאת הרשות, בין 2000 ל-2005, התחלפו חמישה שרים שהיו אחראים על רשות השידור", מזכיר פרופ' כספי. "דליה איציק, רענן כהן, ראש הממשלה שרון, רובי ריבלין ואז אולמרט. עכשיו ציפי לבני. איך יתכנו שינויים עם תחלופה כזאת? השינויים התכופים האלה יוצרים אי יציבות ובעצם מבטיחים את המשך המשבר. בעוד חמישה חודשים יבוא שר אחר, ילמד את המצב, עד שילמד אותו יפרוץ שוב משבר פוליטי, יתחלף עוד שר. כרגע מה שהפוליטיקאים צריכים זה ערוצים פתוחים, וזה מה שחשוב לשרון שהדברים שלו ישודרו בטלוויזיה וברדיו".

 

"הפוליטיקאים לא חושבים קדימה", מוסיף צברי, "הם חיים ממהדורה למהדורה, וכל זמן שהם שולטים ברשות אין לאף אחד יכולת לבצע רפורמה. למה אין תמורה בעד האגרה? כי היחידים שמקבלים תמורה זה הפוליטיקאים".

 

מה עם העובדים? 

  

יחסי הוועדים מול הרשות, שדווקא היו רגועים יחסית תחת שלטונו הקשוח של בראל, חוזרים לסורם. קבלו רשימה קצרה וחלקית: הנרי קיסינג'ר חיכה רבע שעה לראיון בלעדי אבל המקרופון לא עבד וקיסינג'ר נטש את צוות ערוץ 1; הוועדים סירבו לצלם פרומו לתוכנית האירוח החדשה של ספי ריבלין והוויכוח נמשך עד הרגע האחרון בשאלה אם בכלל לתת לה לעלות לאוויר משום שהפקת התוכנית נמסרה לחברה חיצונית; במופע חגיגות היובל לאירוויזיון שודרו תשדירי שירות בזמן שגלי עטרי בצעה את "הללויה"; גם פרסומים לפיהם עובדי הרשות יתוגמלו עבור שעות בהן לא עבדו בפועל, מהלך שיעלה לרשות כמליון וחצי שקלים, קצרו את סבלנותם של משלמי האגרה והבאישו את תדמיתם בעיני הציבור.

 

"אני לא חושב שהעובדים אשמים", טוען צברי. "חלק גדול מהם רוצים ללכת הביתה אבל אין הסכמי פנסיה מסודרים. צריך להפרד מהם בהגינות, כי האנשים האלה עשו עבודה, אבל המערכת הרגה את עצמה מבפנים. אין תקציב, אין כלים, כל 45 משרות הניהול הן מינויים זמניים, כי המכרזים תקועים כבר שלוש שנים. זה אומר שאלה אנשים שתלויים בזה שמינה אותם. מצד שני, מנתוני האוצר עולה כי העובד הממוצע ברשות הוא בן 55. גוף תקשורת יצירתי במגרש המרכזי לא יכול להיות כבד מסורבל וכבד כל כך. הוא חייב להיות פתוח ולשלב תזזית של צעירים עם נסיון של ותיקים. זה לא יכול לקרות ברשות כי המערכת סתומה, מאובנת, לא רלוונטית".

 

החודש ימלאו שנתיים לפיזור הוועד המנהל של הרשות, בעקבות פרישת היו"ר הקודם, אברהם נתן. הוועד המנהל הוא המוח של הרשות. הוא אמור לקבל החלטות – שדורשות את אישורו של הגוף המפקח על הרשות, המליאה – ומנכ"ל הרשות הוא זה שמוציא אותן לפועל. המליאה הקודמת פוזרה עם סיום הקדנציה שלה לפני יותר משנתיים, מאז מונתה מליאה חדשה אבל היא מנועה מלהתכנס, מפני שעל כינוסה יכול להחליט רק... הוועד המנהל. בשנה האחרונה חשק ראש הממשלה שרון במינויו של אלי לנדאו, לשעבר יו"ר חברת החשמל, לתפקיד יו"ר הרשות, אלא שהמהלך טורפד על ידי היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז. הסיבה: המשטרה פתחה בחקירה פלילית נגד לנדאו, בחשד למינוי מקורבים לתפקידים בחברת החשמל וניהול בלתי תקין של מכרזים. מועמדותו של לנדאו נפסלה, ובינתיים מתנהלת הרשות ללא ועד מנהל, ללא יו"ר, ללא מליאה בפועל, ללא פיקוח. מכוניתו של היו"ר שאיננו רובצת בחניית בניין שערי צדק הישן.

 

"כמו בימי הביניים, רשות השידור היא אתנן פוליטי שהמלך העמיד אחוזות לדוכסים החזקים", מפרש צברי. "היום ראש הממשלה מעביר את השליטה לשר שמקורב אליו. מי ששולט ברשות שולט בזמן המסך, בתכנים, בעצם יש לו השפעה עצומה על סדר היום של הצופים – וכל הרעיון בפוליטיקה זה שליטה. רוב המנגנון הזה סמוי מהעין, האנשים לא מבינים מי ממנה מה, מה האינטרסים, אנשים מבינים שהם רואים טלוויזיה, וטלוויזיה רעה".

 

"המהות של הרשות היא אלטרנטיבה לערוץ 2", מסכם צברי, "אבל היא לא יכולה לקיים את זה. זה אמור להיות ערוץ שיש לו ערך, משמעות, מחשבה או אמירה. אבל הם לא יכולים להרשות לעצמם אמירה. התוצאה היא שבכל יום מתים צופים של ערוץ 1 ונולדים צופים חדשים של ערוץ 2 ו- 10".