שם המשחק

היו שם שחקנים מסתוריים, קלפים מנצחים וסכומים מפחידים - ואיכשהו, השגרירה לא הצליחה ללמוד שום דבר על פוקר. אבל דווקא כשהז'יטונים נאספו והסיגרים כובו, היא למדה כמה דברים על גברים

"לא יזמינו אותך. אף אחד לא צריך אותך שם, אין לך מה לתרום וממילא לא תביני כלום". כך, במילים שדי בהן להוציא רוח מכל מפרש מתוח, ניסה הידיד הטוב לגנוז את תוכניתי החשאית והשאפתנית: לפענח בערב אחד את סודותיו של עולם הפוקר. לעמוד על סוד קסמו של המשחק וגם להתחיל לשחק בעצמי.

 

לא רציתי סתם פוקר-אינטרנט נגיש להמונים, גם לא משחק של מהמרים כבדים או ג'אנקיז של קזינו, שמעוררים בי מעט מאוד סקרנות ודי הרבה תיעוב. מה שרציתי הוא, בפשטות, לשבת ליד השולחן המחופה לבד ירוק לצידה של חבורה קבועה של אנשי עסקים רציניים, שקולים ובוגרים. כל כך שקולים, שהם לא מוכנים לוותר בשום אופן על הפעם-בשבוע שלהם. כל כך רציניים, שהם מעבירים בדממה מוחלטת שטרות נוקשים, חדשים ומרשרשים של 100 דולר לקופה לפני שחילקו להם קלף ראשון, ומתירים להעלות את ההימור רק שלוש פעמים לפני שמישהו חייב להחליט שהוא פורש, או מניח את היד שלו על השולחן אחרי שחישב, איכשהו, את סיכוייו - וקדימה, לחלוקה הבאה.

 

הסיכוי שלי לשחק איתם היה בפשטות אפס, וכשהבנתי זאת ויתרתי מראש. כדי לתפקד ביעילות בתוך חבורה מגובשת של שחקני פוקר צריך להכיר את החוויה מבפנים, בידיים ממש, לפחות כמה שנים, ורצוי מאז הילדות. אבל ילדותי שלי עברה עלי בצילה של סבתא שבעיניה "שחקני קלפים" היו גרועים מעובדי שטן, ויוחדה להם מילה שהוגים רק ביידיש - קרטענשפילער - ושמיד אחר כך אומרים "טפו, געוואלד" לחיזוק הנפש. סבתא הצליחה להוריש לאבי חרדה עמומה מכל משחק שמגיע לעולם בצורת חפיסה, וכך יצא שהוא מצידו לא לימד אותי אפילו טאקי; שיא ההישגים שלי כבוגרת הוא פיצוח חלקי של התעלומה הגדולה הקרויה "סוליטר". לבד. במחשב. בלי להבין מה רוצים ממני בעצם.

 

לאור כל זאת, גם סבתא וגם אבא שלי היו מתהפכים בקברם לו ידעו כיצד הגעתי בסופו של דבר למעמד של צופה בלבד ("בלי סמול טוק, בלי בדיחות, ואל תזוזי יותר ממה שצריך") בערב פוקר של שחקנים רציניים מאוד. לשם כך נדרשה מניפולציה רגשית זולה שביצעתי בנפשו של המארח הקבוע, שנקרא לו כאן רק בשם גנאדי - ועוד מעט תבינו למה.

 

הכריזמה המפתיעה של הצלי

 

החולשה של גנאדי היתה סנטימנטליות. את זה יכולתי להבין כבר בפגישה הראשונה שלנו, בערב הזוי למדי שהוקדש לכמה משוררים הכותבים גם בעברית וגם ברוסית (והשירים אכן הושמעו בשתי השפות). עוד לפני שערכו בינינו היכרות רשמית יכולתי לראות ממחטה צחורה נשלפת מכיס של ז'קט מהודר מדי בחבורה של לובשי-ג'ינס, ואת היד שאחזה בה וניגבה דמעות מן העיניים כשפרח שירה אחד התוודה בחרוזים מדודים אך מלאי רגש על געגועיו לעיירת מולדתו. לגמרי במקרה, העיירה היא בעלז. לגמרי במקרה, סבתא שלי וגנאדי גם הם נולדו שם. כך התברר אחרי שאמרו לי, תכירי.

 

אחר כך - אחרי שגנאדי הוציא את פנקס הצ'קים שלו ותרם לקידום השירה הדו-לשונית והלך לאן שהלך - סיפרו לי על צי קטן של מטוסים, על עסקים עלומים וחובקי עולם גם יחד, והראש התחיל להסתחרר לי. תערובת של שירה גרועה, רכילות על בארות נפט ושש וודקות שנלגמות בחברת לוגמים-למרחקים-ארוכים יכולה להוציא כל בחורה מיושבת מדעתה, אבל אותי עניין רק דבר אחד: השמועה על חבורת השחקנים הקבועה של גנאדי, כל יום שלישי, בול בעשר בערב, כבר שנים, בלי היעדרויות ובלי תירוצים.

 

למחרת נלחמתי בהנגאובר ועשיתי טעות שעלתה לי בהמתנה ארוכה: ניסיתי לצלוח את מחסום העוזר האישי האדיב, הקריר והצונן, שאמר לא. בשום אופן. גנאדי מעולם לא התראיין ואין לו כל כוונות לעשות כן, עכשיו או אי פעם. ובכלל, הוא לא בארץ ולא ידוע מתי ישוב, ולא צריך להשאיר מספר טלפון כי ממילא הוא לא מעוניין ולא יהיה מעוניין, עכשיו או אי פעם. בלעתי עוד רוקמול, קיללתי את עצמי והמתנתי שבעה חודשים לערב השירה הדו-לשוני הבא. הסיכויים למצוא אותו שם שאפו לאפס, אבל בחיים כמו בפוקר - לפעמים צריך לזנוח אסטרטגיות ולסמוך על המזל. ובפעם האחת הזאת הוא לא איכזב.

 

הוא כמובן לא זכר שכבר הוצגנו זה בפני זו, אבל אני שלפתי את הקלף של בעלז. חיוך גדול לא איחר לבוא, ובעקבותיו הרהבתי עוז ואמרתי שגדלתי על סיפורים מהעיירה ועל ניחוחות וטעמים שלה, ובכל פעם שסבתא היתה עושה ז'רקוי נלוותה לעשייה אנחה כבדה, שבבעלז אפילו הז'רקוי היה יותר טעים. גנאדי הינהן נמרצות והתוודה שגם הוא מתגעגע לז'רקוי, ואני אמרתי - אתה יודע מה? אני אעשה לך את הז'רקוי הכי טוב שאני יודעת לייצר. אם הוא יזכיר לך את בעלז של פעם, אתה תזמין אותי לערב הפוקר שלך. לא לשחק, כמובן. רק להתבונן. הולך?

 

גנאדי אמד אותי מכף רגל עד ראש במבט קטן אחד בעיניים מצומצמות, ולהפתעתי המוחלטת אמר "הולך". נשתררה שתיקה ארוכה מדי; ז'רקוי הוא בסך הכל צלי קדירה חום כהה ודי בסיסי. עד היום אני מופתעת מהנכונות שלו להכניס אותי לקודש הקודשים הגברי על סמך היכרות כה קצרה והצעה כה טריוויאלית. מי יודע, אולי באמת התגעגע לז'רקוי, ואולי - כך אני חושבת בחלוף הזמן - לפעמים גם קודש הקודשים יוצא נשכר מהצצה של זרה מזדמנת, ותחושת הייחוד והלכידות מתחזקת כשהיא הולכת משם וברור שלא תשוב.

 

החיים הסודיים של המוזגת

 

יום שלישי, מגדל מגורים ששווק לרוכשי דירותיו כיוקרתי במיוחד, לובי שבו כל תו בפרצוף משתקף נאמנה ברצפה בוהקת, שוער מעונב, תשע וחצי בערב - העוזר הצונן אמר לי להקדים ולהגיע לתדרוך - ואני מחלצת מהבוידם של המוח את מיטב הנימוסים של סבתא שלי כדי לעמוד באתגר, כדי לעשות משהו שהוא זר לרוחי לגמרי: להיות מי שאינה אמורה להשתתף כי היא אישה.

 

"פוקר זה משחק של גברים משום שבעצם לא מדובר רק בהימור, גם לא בתאוות ממון, אלא בלקיחת סיכונים מחושבת למדי על מנת שתוכל לכפות את הרצון שלך על אחרים", אומר גנאדי בנעימות. אנחנו יושבים בחדר עבודה ספון מהגוני, שכמו הועתק מסרט עתיר תקציב על חייהם של עשירים אמיתיים. השיחה מתנהלת באנגלית; הוא משלב שליטה מרשימה בשפה נוקשה, ספרותית משהו, עם מבטא כבד שמסגיר אותו כבר במשפט הראשון.

 

אני חושבת קצת על מה שאמר ועל כך שמעולם לא היתה לי אמביציה שכזאת. לרוב קיוויתי לשתף את הזולת בגחמות, באהבות וברצונות שלי, ונדמה לי שרוב הנשים שאני מכירה יסכימו עם ההנחה שחוויה של כיפוף רצונות היא לא בדיוק מה שמתרחש במפגשים בינינו, גם לא פסגת שאיפותינו. גנאדי ארצי יותר, וברור לגמרי שיתגלה כמי שיש לו דעות מאוד מוצקות על נשים. למשל כשהוא אומר ש"לנשים בדרך כלל אין כסף, ואין להן היסטוריה של שימוש בכסף לצורך משחק, ובוודאי לא משחק רציני. אם יש להן כמה אלפי דולרים לבזבז, הן ירוצו לקנות נעליים".

 

רציתי להגיד לו שרוב הנשים שאני מכירה ירוצו לאורתודנט של הילד שלהן או ישפצו את האמבטיה. במקום זה שתקתי והמתנתי לבואם של חמשת הקבועים. כולם כבר עברו את ה-50 וכבר יכולים לצאת לפנסיה, הם והילדים והנכדים שלהם, הצטחק כששאלתי על ההרכב הסוציו-אקונומי. וכולם דייקו והתייצבו, בשני סיבובים של מעלית, בעשרה לעשר.

 

דלת אחת של חדר העבודה מובילה לעוד חדר, ספון מהגוני גם הוא, ובטבורו שולחן לבד של מקצוענים, שישה כיסאות מחופי עור אבל לא נוחים מדי, מנורה חזקה מאהילה על כל השולחן ממעל, ובר משקאות. "למזוג את יודעת?", נשאלתי. וזה אחרי שהוצגתי כ"היא עושה ז'רקוי מצוין". סקרנות הורגת חתולים, ולנשים כמוני היא גורמת לבלוע את הצפרדעים הכי מרות. מזגתי ושתקתי כשהוחלפו מילות נימוסין אחדות, לא משהו שמזכיר שיחה אלא יותר מן דקלום הכרחי בדרך להכרזה "ג'נטלמן, לט'ס פליי פוקר".

 

המשחק מתנהל באנגלית, למרות שמדובר בשישייה רב לאומית: גנאדי ואלכסיי הם ממולדביה ומסיביר בהתאמה, ולישראלי שבחבורה נקרא ברשותכן יואב חץ, שם טוב לרמטכ"לים בדימוס ולמנכ"לים מרופדים בהווה. מלבדם תמצאו שם, אם תוזמנו, את אנאנד, יהלומן שחי על קו תל אביב-בומביי ומעיד על מרכולתו בטבעת נוצצת מדי, יותר מדי קראטים וזהב על אצבע זרת ארוכה ושחומה אחת. את לאומיותו של תומאס לא הצלחתי לפענח (ביני לביני סגרתי על צ'כיה, בגלל ה-ר' המידרדרת מהלשון). השישי והצעיר שבהם - 45 באומדן זהיר - מסגיר שאריות של מבטא צרפתי, ולכן נקרא לו ז'ראר.

 

שלוש פעמים הזהיר אותי העוזר הצונן: "בלי לרשום כלום, בלי שמות, אפילו לא שמות פרטיים, ואל תשאלי מה הם עושים, זה לא מנומס". אז הפה שותק, והעין קולטת כמה מותגי הלבשה יקרים במיוחד ומותגי הנעלה של האלפיון המעופף בעולם. גם גברים שיש להם כמה אלפי דולרים פנויים משקיעים בנעליים, מתברר - אבל לגברים נשאר גם עודף לפוקר. ומה הם עושים, זה ברור: בסופו של דבר, כל החבורה הזאת עושה כסף. וכל החבורה הזאת לא משתוקקת לשוחח על הדרכים שבהן חבריה עושים כסף. רק לשחק הם רוצים. אבל מדוע, בעצם? מה יש במשחק הזה שמרתק את החבורה שבוע אחר שבוע?

 

הניצחון הזמני של הגבר

 

אחרי שעה, כשבקופה מונחים קצת יותר מ-6,000 דולר - שעשו את דרכם מאנאנד, שהפסיד ליואב, שהיו לו רק זוגיים לעומת השלישייה של אנאנד אבל גם קצת יותר קור רוח, עד שתומאס לקח את כל הקופה שעברה משם בחזרה לאנאנד - אני מתחילה להבין משהו. פני פוקר, פרצוף שלא מסגיר דבר, זאת רק ההתחלה.

 

אפשר לזלזל בשחקנים, אפשר לקרוא להם בשמות ולרקוק כמו סבתא שלי, אבל מי שעושה כך מפסיד משהו, כי מדובר באמנות של שליטה פיזית ברגשות. וזו מצידה מושגת רק בעבודה עצמית מעמיקה עד מאוד. עבודה פסיכולוגית, כמובן: לא לגלות את הקלפים שלך אין פירושו שלא מניחים אותם על השולחן מוקדם מדי, אלא שממשיכים לשחק שני משחקים. האחד באמת מתרחש על פני השולחן ועניינו בקלפים שבמקרה מגיעים לידיו של כל שחקן, אבל זה רק משחק ילדים, ורק על פני השטח. ככל שהשעות נוקפות ברור לגמרי שהמשחק האמיתי כלל לא קשור לכסף, הגם שהזוכים מקפידים להשמיע המהום קטן של סיפוק לפני החלוקה הבאה.

 

הזוכים האמיתיים בפוקר הם אלה שייטיבו לשלוט ברצונותיהם-שלהם עוד בטרם יצליחו לכפות אותם על הזולת. הרי מי שיזיע ראשון יגלה שמאחורי ההימור שלו לא עומדת ודאות מוצקה ביכולתו לנצח (גם המקצוענים הכי קשוחים יודו שלעולם אין ודאות כזאת), אלא חרדה. מי שמצחקק מסתכן גם הוא בגילוי של חרדה - או חמור מזה, פזיזות.

 

עליזותה של החבורה הזאת מזכירה, במקרה הטוב, משתה של קברנים. כמו שהזהירו אותי, אין סמול טוק. זה לא המקום להתעדכן ברכישות של חברות או במצבה של הבורסה בטוקיו. פעם או פעמיים מוחלפת הערכה חד-הברתית על ביצועיו של שחקן כזה או אחר, אבל היא לא מתעלה מעבר ל"ורי נייס" לקוני. שותים במידה, כי כל חריגה מעידה אף היא על מצוקתו של שחקן.

 

יואב הוא היחיד שמפמפם עננים קטנים של סיגר, גם הם מחושבים ומדודים, ואף אחד לא מתלונן: ליד הדלת ניצבת מכונה חרישית ומשוכללת שמתרגמת איכשהו את העננים לאוויר נקי. בין דרינק למשנהו כמובן שמתעלמים

לחלוטין מהמוזגת, שהוקצה לה כיסא לא לגמרי נוח ורחוק מדי מהשחקנים, לצד הבר. בכל חיי הבוגרים לא יצא לי להרגיש זרה ומנוכרת לאירועים במידה שהופכת אותי כמעט לחפץ; את השחקנים זה לא הטריד. בחייהם האזרחיים, כל אחד מהם מחזיק לפחות כיתת חיילים של נותני שירותים חרישיים וצייתניים שיודעים היטב לשתוק.

 

אחרי שלוש שעות, העייפות ושני ג'ק דניאלס לא מפזרים את תחושת החשמל באוויר שממלאת את החדר. הספרות המקצועית המוצעת לשחקני פוקר כה ענפה עד כי יש כבר ספרים שסוקרים את מיטב הספרים בז'אנר, אבל כשהשעות נוקפות וכבר שתיים אחר חצות ואף אחד לא מראה סימנים של עייפות, אני חושבת שקשה מאוד לבודד במילים את מרכיבי החשמל-באוויר-הזה, שעדיין מסרב להתפוגג - או להתפענח. שפת גוף, אפוא: ז'ראר הוא היחיד שמרשה לעצמו לחייך, אבל אך ורק אל היד שלו. והוא מקפיד לחייך במתינות לכל יד, הגם שהצצה מעברו השני של הבר מגלה שהאחרונות היו גרועות במיוחד. גנאדי ואלכסיי פשוט חצובים באבן, מתחרים ביניהם על גילוי חוסר-ההבעה המוחלט. גם יואב רוצה להיות האיש-ללא-תכונות, ואם מציצת הסיגר שלו מסגירה משהו, הרי שזה באמת רק קיבעון אוראלי שאינו קשור כלל למשחק.

 

המיתולוגיה ששחקני פוקר אוהבים לנפנף בה מספרת שאפילו טיק עצבני אחד יכול לגלות את האמת על היד של היריב. שכדי לשחק היטב צריך לקרוא כל סימן זעיר של עיניים, ידיים, שפתיים, אפילו תנודת נחיריים לא רצונית. הגדולים באמת, כך אומרים, ניחנו בסבלנות וביכולת התמדה של זן מאסטר (יש גם ספר כזה, זן ואמנות משחק הפוקר, שמסביר מדוע). אבל בארבע בבוקר, כשהמוזגת היא המותשת היחידה והחבורה מתפזרת רק כי קבעה להתפזר בארבע בבוקר, אני חושבת שהמיתולוגיה בכלל לא מתחילה לגרד את קצה ההתרחשויות הרגשיות שראיתי. כלומר, את היעדרן.

 

אחרי שכולם התפזרו בנימוס, גנאדי הזמין אותי לעוד דרינק ולשיחת סיכום. הוא היה משועשע: 6,000 דולר חבוקים בתפס זהב אלגנטי אחד, מעוטר כמובן בסימן הדולר, נחו בכיס הז'קט שלו. "מה למדת?", שאל. לראשונה ראיתי אצלו התעניינות אמיתית, כמו מישהו שמתאווה לרגע לחוות הדעת של זר גמור על העיר שבה הוא חי. מתוך העייפות אמרתי שלא למדתי לשחק פוקר, אבל שלא מדובר בכלל במשחק אלא בתרבות שלמה. ושאם נשים מקטרות על ערב הפוקר הקבוע של בני הזוג בהנחה שבני הזוג אינם מהמרים כפייתיים, הן פשוט טועות - כי המשחק בעצם מעדן ומתרבת את הרצון הגברי כל כך, הבסיסי כל כך, לנצח את הזולת בכל דרך.

 

השליטה העצמית של שחקני הפוקר היא אנטיתזה מוחלטת לתוקפנות, היא ניצחון של פסיכולוגיה יצירתית, היא תענוג צרוף - וחבל שגברים מגלים מופת כזה של שליטה רק ליד שולחן לבד, ורק בחברת גברים אחרים. הוא משך בכתפיו ואמר "יו דונט נו נאת'ינג". חיוך קטן של ניצחון נדד מעינו אל השפתיים כשנפרד ממני לשלום, באדיבות מרוחקת, והוביל אותי אל המעלית.

 

היד האחרונה של גנאדי

 

קטעים מהערב ההוא עדיין חולפים אצלי בשידורים חוזרים תכופים, ובתחושה מתמדת ומטרידה של החמצה. אם לא מדובר בכסף קל, אם לא מדובר בעיסוק חברתי, אם לא מדובר רק בעקרונות של שליטה עצמית או בנטילת סיכונים - מה בעצם לא הבנתי כאן?

 

שעות ארוכות של שיחות עם הידיד הטוב, שניסה מלכתחילה לגנוז את תשוקתי לפוקר, מניבות תחילה תובנה אחת על חשיבותם של ריטואלים לחייהם של גברים, שלרוב משמשים שחקני משנה בריטואלים חברתיים המוסדרים על ידי נשים. במילים אחרות: את תקבעי לו את סדר היום הזוגי והמשפחתי כל השבוע, והוא יסכים למה שתגידי בתמורה להיפרדות מוחלטת ממך ומעולמך לערב אחד.

 

אבל החבורה שלצידה ישבתי בלילה ההוא, אני אומרת לידיד, שונה ממני וממך. זאת חבורה של אנשים שיודעים יפה מאוד לקבוע לעצמם את סדר היום של עצמם, ונראה שלרוב הם לא שומעים "לא" ומחרישים. אז מה בכל זאת מדביק אותם לשולחן הירוק בכל שבוע, וגם זה לזה?

 

הידיד נואש ממני ומהאובססיה שלי בדיוק כשנדמה לי שהבנתי, והתשובה פשוטה כל כך עד שלא חשבתי עליה: אתה יכול להיות מוח פיננסי מבריק, אתה יכול להתהדר בסיגר ובבאר נפט, אתה יכול להתהלך בעולם בחזות של רמטכ"ל - אבל אתה לא יכול, בשבתך כגבר, לכבוש לעולם את היצר לנצח עוד קצת. אפילו כשהניצחון הוא כסף קטן, אפילו כשהוא כרוך בשליטה רגשית כה מסיבית. אפילו בארבע בבוקר, אפילו כשלכאורה מדובר במשחק. ולא, זה לא ספורט. זאת מלחמה. גירסה מאוד מעודנת ומאוד משוכללת של מלחמות ילדים בגן. אבל בארגז החול, כמו סביב השולחן הירוק, במלחמות האלה עדיין משחקים בעיקר גברים עם גברים, ובאמת שאף אחד מהם לא ממש צריך ולא רוצה שם נשים.

 

שיבושם לכם, אני אומרת לידיד. הוא מקשה עלי: בשנים האחרונות, כשפוקר הופך למשחק יותר ויותר לגיטימי מבחינה חברתית, כשכבר לא מדובר בחדרים אפלוליים ואפופי עשן של כוכי הימורים, גם נשים מגיעות לליגות של המקצוענים. וגם לחיל האוויר, אני אומרת לו. וגם לעולמות אחרים שנחשבו לגבריים ואולי היו צריכים להישאר כאלה. אנחנו מסכימים שלא להסכים, והוא חושב שניצח אותי בוויכוח, כי יצאתי שוביניסטית. מעולם לא חשתי בצורך בוער, מכלה, לנצח מישהו.

 

ואז יום אחד הידיד מתקשר ואומר - תעשי לעצמך טובה, תריצי גוגל על גנאדי שלך. אני מריצה ומחווירה: הנה תמונתו האפרורית באתר של המבוקשים הגדולים של האף.בי.איי. הנה גם פירוט שמתחיל בבארות נפט שלא היו, ואלוהים יודע מה עוד. אני קוראת במהירות ולא קולטת עד שאני מגיעה לשורה האחרונה: הונאת ענק, אינטרפול, כל היודע דבר על מקום הימצאו, ויש גם פרס.

 

קולה של הסבתא שלי ניעור בי, ביידיש במבטא של ילידי בעלז, והקול אומר נו, זה מה שיוצא כשמשחקים על כל הקופה. קול אחר, שפוי יותר, אומר שפשוט אי אפשר לנצח תמיד, בפוקר כמו בחיים - והסיבה שבגללה רשימת המבוקשים, רשימת הרמטכ"לים ומועדוני הפוקר השבועיים לא בדיוק משופעים בנשים, היא אותה סיבה ממש: אנחנו כבר יודעות זאת היטב. הם עדיין זקוקים למשחק האחרון, ההחלטי, שבו יפסידו.