ספר / פרובוקטיזם
תמיד החזקת מעצמך חתולה לוהטת, במיוחד לפני הפגישה החודשית עם הקוסמטיקאית. עכשיו יש לך הזדמנות למתג את עצמך כאינטלקטואלית בוהמיינית, פורצת גבולות מגדריים ובעלת נטיות אוונגרדיות. כך לפחות תיראי אם תשווקי שתי חתולות נוספות בחבילה שעירה אחת: הראשונה היא הסופרת הצרפתייה קולט, אוהבת חתולים מושבעת וחתלתולה בפני עצמה, והשנייה היא "החתולה", ספרה המופתי שיצא לאור בעברית ממש לאחרונה.
ראשית, הזהירי את מאזינייך שיבקרו בארגז החול הפרטי שלהם לפני שיפתחו את הספר, משום שהוא נקרא בנשימה אחת ואין זמן לעצור ולדאוג ליציאות. "החתולה", ספרי בקצרה, הוא סיפור נישואיהם של שני בורגנים צרפתים צעירים בפריז של שנות ה-30 המוקדמות. נישואי הבוסר האלה, שנעשים מתוך שיקולים כלכליים וחברתיים ועם מעט מאוד אהבה, מתכלים במהרה מבפנים, בריקוד תזזיתי של קנאה, אנוכיות, רתיעה ואכזבה.
איזו טרגדיה, זעקי והניפי ידייך השמיימה, כשגם החרמנות הילדותית של הנשואים הצעירים, היא בת 19 והוא בן 24, לא מצליחה להחזיק את העסק, והסיפור מסתיים בסימן שאלה.
על נישואים בורגניים וצדדיהם העכורים כבר שמענו מספיק. עם זאת, הדגישי בידענות שלא היתה מביישת את סימון דה בובואר, מה שהופך את "החתולה" ליצירה גדולה הוא חתולת המחמד של הבעל אלן - הנקבה היחידה שהוא באמת אוהב ובאמת בוחר. בחייתיותה התמימה הופכת החתולה הזאת, שלא מרצונה, למדיום שאליו מתנקזים החוליים האנושיים הרקובים ביותר: חרדת נטישה, אלימות, שקר ורצחנות.
קולט, הצהירי, היא סבתך הרוחנית. בעורקייך זורם דמה של היוצרת הפרובוקטיבית הזאת, שמצאה מפלט בחיק הנשי והתפרנסה בין היתר מסטריפטיז במועדון הקברט "החתולה המאוהבת". כלוחמת למען שוויון אינטלקטואלי במזרח התיכון, הדגישי בזעם קדוש כי למרות שקולט היתה מהסופרים המפורסמים בדורה וזכתה בעיטור "לגיון הכבוד", היא לא התקבלה לאקדמיה הצרפתית - אותו מוסד מכובד אך עיוור שאסר על נשים ללמוד אמנות ולהציגה.
אם את בעניין של לצטט הביאי מדבריה של קולט: "אני אסירת תודה למשפחת החתולים על הרמאות המכובדת, על השליטה העצמית, ועל הצורך להיות בשקט". זה מה שנקרא שורת מחץ. פה את יכולה לסיים.
מילות מפתח: בוהמה, אוונגרד, שוויון, אינטלקטואליות, פריז, מיאו.
"החתולה", קולט, מצרפתית: אביבה ברק, רסלינג - ושתי מחלקה ספרותית.
די.וי.די. / חוכמולוגיזם
הדרך המוצלחת להישמע חכמה ביחס ל"תשעה שירים", סרטו של הבמאי הבריטי מייקל וינטרבוטום ("וונדרלנד", "אנשי המסיבות"), היא לשתוק. את "תשעה שירים" חשוב לראות, לא רק לרוץ לספר לחברות. אבל אם את פשוט לא יכולה להתאפק, הנה כמה נקודות לשינון.
ראשית הסבירי שמדובר, במידה מסוימת, באבן דרך שדי נשכחה על מדפי ספריית הווידאו. מאט (קירן אובראיין) הוא גיאולוג בן 30 ומשהו שחוקר את אנטרקטיקה. ליסה (מרגו סטילי) היא סטודנטית אמריקאית צעירה. הם נפגשים בלונדון, מתאהבים, והולכים להופעות של פרנץ פרדיננד, דנדי וורהולס, פריימל סקרים ואחרים, ומזדיינים. מול המצלמה. עם כל האיברים והתנוחות והאביזרים. ובלי הנחות.
אם אמא שלך סיפרה לך שתינוקות באים מהחסידה ואבא שלך הוא חסיד גור, סביר להניח שלא תרצי להעלות את "תשעה שירים" על דל שפתייך. אבל אם את יודעת דבר או שניים על החיים, הנה ההזדמנות לעשות נפשות לסרט בריא עם מין בריא, אותנטי ולא פורנוגרפי, חשוף עד העצם אבל גם עדין ואנושי. "תשעה שירים", ספרי לכל מי שתרצה לשמוע, הוא אחת היצירות העכשוויות היחידות שמצליחות לסמן בבירור את הגבול בין קרבה גופנית אינטימית ושוויונית לבין פורנוגרפיה.
וינטרבוטום, את יודעת לומר, הוא רב-אמן שמסוגל לגלוש מז'אנר קולנועי אחד לאחר מבלי למצמץ. הוא מסוגל לביים בכישרון סאגה משפחתית מהמאה ה-19 ("ג'וד") או סרט מדע בדיוני ("קוד 26"). לקפוץ מצעירים אובדים בלונדון ("וונדרלנד") לסרט הגירה קורע לב ("בעולם הזה"). "תשעה שירים", לדעתך, הוא הניסיון האוונגרדי ביותר שלו עד כה. הוא מצולם בווידיאו וכמעט שאינו מבוסס על תסריט כתוב. יש בו מעט מילים, הרבה מוזיקה והמון סקס, ובמובן מסוים הוא מחייב את הצופה להשתחרר מכל ההצדקות הטקסטואליות האופייניות ליצירה מערבית.
מילות מפתח: אותנטי, פורנוגרפי, פרנץ פרדיננד, טקסטואלי, פיינט גינס.
"תשעה שירים", מייקל וינטרבוטום, ספריית האוזן השלישית.
תערוכה / ציוניזם
הנה, יש לך הזמנות לקטר על עוד מפעל גברי-ציוני שכשל: ייבוש אגם החולה. נכון, לא צריך ללכת כל כך רחוק. מספיק להיזכר ברשימת האקסים שלך כדי לקטר על מפעל גברי-ציוני שכשל. מצד שני, כך יהיה לך תירוץ לשוחח על תערוכת היחיד של גל וינשטיין, "עמק החולה".
וינשטיין מבקר בעבודותיו את היד הציונית שחירבה את הטבעי לטובת המושגי, ולא תמיד בחוכמה. לשם כך הוא מתבסס על "האגם הגווע", ספר התצלומים של פטר מרום מ-1960.
התפלפלי ואמרי שכמו עם הציונות, וינשטיין מנהל דיאלוג עם אבות מייסדים נוספים: המושגיות המודרניסטית והציור המופשט. אם המושגי כמו הציונות הוא מהלך של השגבה, הרי שווינשטיין חותר תחת ההשגבה הזאת ומשתמש בחומרים "נמוכים" ובשאריות. או במילים שגם את תביני, את יכולה פשוט לומר שאם הציונות מיתגה את אדמת ארץ ישראל כבית לאומי, אז וינשטיין מנסה לפרק את הבית הזה למרכיבים החומריים שלו.
הזהירי את חברותייך שלא יעזו להגיע ל"החולה" על עקבים, כי בקומת הכניסה של הביתן שחזר וינשטיין קרקע מבוקעת של אגם עשויה מלוחות אם-די-אף. על המשטח המשוחזר הזה, עוצר נשימה ומרשים ככל שיהיה, עדיף להסתובב עם סניקרס.
אם-די-אף, אגב, הוא שאריות עץ שנאספו במנסרה ונדחסו ללוח. קצת כמו קבנוס, רק בעץ. וינשטיין, בעמלנות נמלית ותוך פעולה של גריעה במפסלת ובמסור, יצר מהלוחות האלה קרקע שנראית לעיתים כמו מפה טיפוגרפית ולעיתים כמו ציור מופשט ענקי המונח על רצפה.
בקומה השנייה תלויים ציורי ענק יפהפיים, שדימוייהם לקוחים מתוך ספרו של מרום. כשמתקרבים לציורים נדהמים לגלות שהם עשויים משאריות צמר פלדה. כאן "הנמיך" וינשטיין את הפלדה האיתנה לשאריות שלה, כפי שאולי קרה למיתוס הציוני עצמו.
רוצו ל"עמק החולה", אמרי. אין שם ג'מוסים וגם לא צריך אלתוש. המפעל הציוני הכושל, סכמי, הופך אצל וינשטיין לכישלון מפואר.
מילות מפתח: מושגי, מודרניסטי, השגבה, אקס מיתולוגי.
בקרוב / פמיניזם
אם כבר קולט, למה לא כרמן? בתור פמיניסטית מושבעת - זאת שתביא סוף סוף את הבשורה לאזורנו מוכה הלטינוס, המאצ'וס, הערסים ומעריצי חבורת "הגר" - את יכולה להכיל גם את הצרפתייה המתוחכמת, העשירה והמשכילה, וגם את הצוענייה הפשוטה והענייה. שתיהן, הכריזי, הפכו לסמלי רוח החופש הנשית ולכלי שרת של התנועה הפמיניסטית.
"כרמן", זרקי בספונטניות, הולחנה בידי ז'ורז' ביזה, הועלתה לראשונה בפריז ב-1875 ונפלה על הקרשים. אף אחד לא אהב את הבכורה פרט לשניים: אחד ניטשה, שתעוזתה של האופרה התיישבה לו טוב עם המאבק של הדיוניסי באפולוני, ואחד צ'ייקובסקי, שסתם חשב שלמוזיקה של "כרמן" יש עתיד גדול. אחרי שגוללת את האנקדוטה הנפלאה הזאת מבלי לסדוק אפילו שן מולבנת אחת, ספרי שניטשה וצ'ייקובסקי צדקו. "כרמן" הפכה לאחת האופרות הפופולריות בהיסטוריה, והמוזיקה שלה ("תרמתי דם, תרמתי דם") מוכרת גם לעשבים שוטים.
מה שלא מוכר לכולם - וידע במקרה שלך הוא כוח - הוא ש"כרמן" נחשבת לאחת האופרות הפמיניסטיות הראשונות. הגיבורה שלה היא אישה עצמאית, שמנסה להכתיב את האג'נדה החברתית שלה לסביבתה. למרבה הצער מתאהב בה אדם שתקוע עמוק בממסד הדתי-קתולי, המקפיא את מקומה של האישה. כרמן מסרבת לו, והסוף גרוע. משהו כמו "דם, אבל לא בגלל שתרמתי".
את אשת העולם הגדול, ולכן אפשר לסמוך עלייך כשתגידי שבית האופרה המוסקבאי "הליקון", שיעלה את "כרמן" בתחילת דצמבר באופרה הישראלית, הוא מהמשובחים באירופה. "הליקון", ספרי, יעלה את "כרמן" בגירסה מודרנית, אורבנית ואפלה, שגיבוריה הם זונות, סרסורים וסמים. ומי שלא יבוא, תגידי, שילך לעזה.
מילות מפתח: אג'נדה, ביזה, דיוניסי, אפולוני, שרלילה.
"כרמן", ז'ורז' ביזה, המשכן לאמנויות הבמה, דצמבר 2005, לפרטים: 03-6927777. "עמק החולה", גל וינשטיין, הלנה רובינשטיין, עד סוף דצמבר, לפרטים: 03-5287196.