הרשות הלאומית לתקשורת אמורה לרכז תחתיה את נושאי הטלקומוניקציה והשידורים, ותאחד את הגופים העוסקים בהם כיום – הרשות השניה, המועצות הציבוריות (מועצת הרשות השניה ומועצת הכבלים והלווין) ומשרד התקשורת (שיתבטל עם הקמת הרשות). לפי הצעתו של אולמרט, היא תוקם כרשות פנים-ממשלתית, אך תוקנה לה עצמאות לצורך מילוי תפקידיה והפעלת סמכויות. היא תפעל באמצעות שתי מועצות פנימיות – מועצת התקשורת, שתעצב את מדיניות הרשות וקווי פעולתה, ומועצת תכני השידור, שתגבש מדיניות בנושאי תכנים בטלויזיה וברדיו המסחריים.
אופי התנהלות הרשות כבר סוכם על ידי צוות הקמה בין משרדי שכלל נציגים ממשרדי התקשורת, המשפטים, התרבות והאוצר, וכן את נציגי הרשות השניה ומועצת הכבלים והלווין. הצוות הוקם עוד בימים בהם שימש ח"כ רובי ריבלין כשר התקשורת, בתחילת שנת 2002. במהלך השנים זכה חזון הרשות להתנגדות מצד ארגוני היוצרים, שטענו שהקמתה תפקיר את האינטרסים הציבוריים ותעניק עדיפות מוחלטת לאינטרסים כלכליים ועסקיים של בעלי חברות תקשורת. התנגדות נוספת נרשמה מצד עובדי "בזק", שחששו שפיקוח מצד הרשות יחול עליהם בלבד ולא על כל שוק התקשורת.