חוקה עכשיו

הכנסת הבאה מסתמנת כראויה ביותר מזה שנים להשלים את המלאכה. אסור לתת להזדמנות הזאת לחמוק

לקראת השלמת העשור השישי לחייה, למדינת ישראל אין עדיין חוקה. היא משוועת למסמך מכונן, שיסדיר, באופן ברור וסופי, את חלוקת הסמכויות בין רשויות השלטון השונות. הרמה המתדרדרת של נציגי הציבור בקדנציות האחרונות היוותה גורם מרכזי בכרסום מעמדה של הכנסת כגוף האמון על יצירת הנורמות וקבלת ההכרעות הערכיות במדינה. אל תוך החלל הזה נכנס בית-המשפט העליון, שפעמים רבות שם עצמו כמחוקק וקיבל הכרעות בעלות אופי ערכי, שמקומן הטבעי הוא בפרלמנט. מבחינה זו, הכנסת ה-16 הייתה נקודת שפל.

 

יחד עם זאת, בכנסת היוצאת נפל דבר: בפעם הראשונה מאז "החלטת הררי", שהתקבלה ב-1949, דנה ועדת חוקה, חוק ומשפט באופן רציני בשאלת כינון חוקה למדינת ישראל. מדי יום ראשון התכנסה הוועדה בסיוע מומחים, עד אשר הצליחה לגבש נוסחים מוסכמים, פחות או יותר, של סעיפי חוקה. בין היתר, נדונו תפקידי רשויות השלטון והיחסים ביניהן, מעמדה של ירושלים כבירת ישראל, סעיפים הנוגעים למשק המדינה ולניהול מקרקעיה, סעיפי זכויות אדם (כבוד, חירות אישית, קניין, פרטיות ועוד) וסעיפי זכויות חברתיות (חינוך, עבודה ועוד). הבחירות הקרבות מזמנות הזדמנות ראשונה מזה שנים לבחירתה של כנסת, שיכולה להשלים את המלאכה אשר החלה לפני 56 שנה. ההערכות לגבי הרכבה, רמת חבריה ומטרות המפלגות אשר ירכיבו אותה מעלות את רף הציפיות, ומועידות לה הזדמנות שאסור להחמיץ.

 

מבחינת הרכבה של הכנסת הבאה, שידד "המפץ הגדול" את המערכות באופן שהמפה הפוליטית שנוצרה משקפת בצורה טובה יותר את קשת העמדות הציבוריות. נוצר גוש מרכזי משמעותי, ולצידיו גושי ימין ושמאל מובהקים. נראה כי השדרה המרכזית תזכה בכללותה ל-70 עד 80 מנדטים, והיא תשקף, בהבדלי ניואנסים, את הקונצנזוס הציבורי בישראל. קואליציה מרכזית זו יכולה להוליך מהלך של כינון חוקה בהסכמה ציבורית רחבה.

 

הופעתם של שחקנים חדשים (או חדשים-ישנים) בזירה הפוליטית, והתחזקות מעמדם של כוחות איכותיים קיימים, יש בהן כדי לתרום תרומה משמעותית לתהליך כינון החוקה. סביר להניח כי בין הפרלמנטרים והשרים הבולטים יימצאו אנשים כגון אבישי ברוורמן, אוריאל רייכמן, ציפי לבני, גדעון סער, דן מרידור ואחרים. זהו בדיוק סוג האנשים שבכוחם, במעמדם ובחזונם יכולים להביא להסכמה ציבורית רחבה ביחס לחוקה, ולחולל מפנה היסטורי במשטרה של מדינת ישראל, אשר ישפיע הן על אופייה של המדינה פנימה והן על הקשר עם שכניה, מעמדה הבינלאומי ויחסיה עם יהדות התפוצות.

 

כדי שכל זה אכן יקרה, נדרשת מודעות ומעורבות ציבורית, אשר תתבטא בצירוף "השיקול החוקתי" למערך שיקוליו של

הבוחר. לכך בדיוק מכוון מסע ההסברה של המכון הישראלי לדמוקרטיה, הקורא למנהיגי המפלגות הגדולות לאמץ את עקרונות החוקה המוצעת על-ידי המכון (הדומים במהותם להצעת ועדת חוקה). הציבור עצמו, עושה הרושם, מוכן לכך יותר מאי-פעם. ישראל עברה השנה את תהליך התנתקות הכואב, אשר חיזק וביצר את מעמדו של שלטון החוק. ההתנתקות לימדה כי על אף קיומן של מחלוקות, עדיין מכיר רובו המוחלט של הציבור בתוקפן ובתקפותן של החלטות דמוקרטיות.  

 

כינונה של חוקה הוא לכל הדעות עניין רציני, שאין להקל בו ראש ואין להיחפז בו. אין לכונן חוקה לשם כינונה בלבד, והמלאכה חייבת להיות יסודית ומעמיקה. על פניו, נראה כי הכנסת הבאה תהיה המתאימה ביותר מזה זמן רב לליבון הסוגיות שעוד נותרו במחלוקת, ולכן הראויה ביותר לתואר "אסיפה מכוננת". אין לדעת מתי יתגבש שוב צירוף נסיבות שכזה, ולכן אסור שהציבור ייתן להזדמנות הזאת לחמוק מבין אצבעות הכנסת שהוא עתיד לבחור.

 

יניב אהרונוביץ', משפטן ופעיל פוליטי