כנס אור ירוק אמור היה להיות גולת הכותרת לפועלו רב השנים ועתיר ההשקעה של אבי נאור, המקים, המממן והרוח שמאחורי "אור ירוק". ועדת שיינין, שהוא היה מהדוחפים העיקריים להקמתה, פרסמה את מסקנותיה, והכינה תכנית לאומית רב-שנתית מעולה לטיפול במאבק בתאונות הדרכים, תכנית שאומצה על ידי הממשלה, והוא עצמו נבחר על ידי הממשלה לעמוד בראש הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, שהייתה אמורה להיות רשות עצמאית ורבת כוח.
אבל היום, בעיצומו של הכנס, אנחנו נמצאים, כמו שהאמריקנים אומרים, "בחזרה במשבצת הראשונה". ועדת הכלכלה של הכנסת ביטלה (נכון לרגע זה) את הרעיון האווילי של גביית כסף מהציבור למימון המלחמה בתאונות הדרכים, וגם קיצצה משמעותית את כנפיה של הרשות שטרם נולדה. וגם לגבי מינויו של נאור לתפקיד הרם החלו כבר להישמע לחשושים על "הצנחה" ונוהל לא תקין. מצב לא נעים, לכאורה, שצריך לכאוב לכל מי שמעורב בתחום הבטיחות. אבל לי, משום מה, הדבר לא כואב בכלל. ליתר דיוק, מאד כואב לי שנושא המלחמה בתאונות הדרכים נדחק שוב לשוליים על ידי הממשלה, אבל מה שקורה לאור ירוק ממש לא מזיז לי.
מי שעוקב באופן קבוע אחרי הטורים שפרסמתי במדור זה, ויודע עד כמה נושא הבטיחות בדרכים קרוב ללבי, ותוהה מן הסתם מדוע אני מגיב בצורה קהת רוח שכזו. ובכן, אני מוכן להסביר, לנמק ואולי אפילו לשכנע. למען הגילוי הנאות, לפני שאמשיך, ברצוני להודות כי בנוסף לפעילותי כעיתונאי רכב, אני פעיל גם בגופים התנדבותיים שונים; אחת מהפעילויות הללו הייתה ב"אור ירוק", שם מלאתי תפקיד זעיר, כמעט בלתי מורגש, כך שאני מכיר את המערכת קצת מבפנים, וגם את הנפשות הפועלות.
אז למה אני לא עצוב כשכל העסק הזה מתפוצץ כמו בועת סבון? משום שאני חושב שההצעה של ועדת שיינין לגבות כסף מהציבור היא רעיון עיוואים, שאין לו מקום במדינה מתוקנת. ובגלל שאני חושב שאור ירוק, לאורך כל שנות פעילותה, פעלה בצורה לא נכונה.
ראשית, אתייחס לנושא היטל הבטיחות: לא יעלה על הדעת שוועדה שמונתה על ידי הממשלה, ועדה שמסיקה מסקנות מנומקות לגבי הצורך במאמץ לאומי לפתרון הבעיה, לא מנסה אפילו לשכנע את הממשלה לממן את התכנית הזו. כי על פי אותו ההיגיון של הוועדה, אם יש היטל בטיחות, למה שלא יהיה "היטל סל תרופות" כדי לממן את כל התרופות שהממשלה לא מסוגלת לממן לחולי סרטן או לחולי איידס, למשל? למה שלא יהיה "היטל חינוך" שימנע פיטורי מורים, או "היטל כיבוי אש" שיאפשר רכישת כבאיות חדשות, או אפילו "היטל ניידות", שיאפשר רכישת ניידות חדשות החסרות כל כך - על פי משנתם של מצדדי האכיפה ביד קשה, ושר התחבורה בראשם - למשטרת התנועה? התשובה לכל השאלות הללו היא ברורה: מי שצריך לטפל בנושאים העומדים בראש סדר היום הלאומי היא הממשלה, שצריכה להכניס את היד לכיס ולמצוא את הכסף לשם כך. זה לא משהו שצריך להפיל על הציבור; המלחמה בקטל בדרכים היא לא משהו שאפשר להפריט.
אבל ועדת שיינין חשבה שזה לא ילך, שהממשלה לא תוציא כסף לנושא זה, ולכן הפיתרון הקל הוא שהציבור ישלם. וכל זאת כמובן כאשר ידוע כי המחיר הכלכלי שגובות תאונות הדרכים הוא אסטרונומי, ומסתכם כיום בכעשרה מיליארד שקל בשנה, כך שכל הורדה בכמות הנפגעים תחסוך למשק כמויות כסף אדירות. לפני מעט יותר משנה נתבקשתי על ידי מנכ"ל אור ירוק דאז להיות אחד מחמישים האנשים שחתומים על "תכנית אב למאבק בתאונות הדרכים", תכנית שהיוותה מן הסתם את הבסיס למסקנות של ועדת שיינין. בתכנית לא נאמר דבר וחצי דבר על גביית כסף מהציבור. נהפוך הוא, התכנית דיברה על חיסכון למשק תוך חמש שנים של 50% מהעלויות הקשורות בתאונות הדרכים. כלומר חיסכון של חמישה מיליארד שקל מדי שנה! כל שנה ייחסך למשק סכום הגדול פי 10 כמעט מהתקציב המוצע של הרשות החדשה, פי 13 מתוספת התקציב הנדרשת! אז למה הציבור נדרש לשלם? איפה פה ההגיון?
אבל היגיון הוא לא משהו שהצלחתי למצוא בפעילות של אור ירוק. לכל אורך דרכה הקפידה עמותה זו לצעוד בין הטיפות, להיות טובה לכולם, ולא להתעמת עם אף אחד. הדוגמא הטובה ביותר לכך היא יחסה אל ראש הממשלה, שמופיע מדי שנה בכנס אור ירוק, מצהיר מדי שנה כמה הנושא חשוב, מצהיר מדי שנה כי הוא ייקח את הטיפול על עצמו, ואחר-כך שוכח מדי שנה את כל מה שהבטיח - עד שהוא מוזמן לכנס אור ירוק הבא, ומצהיר כמה הנושא חשוב, ומצהיר שהוא ייקח את הטיפול על עצמו, ושוכח מזה לשנה שלמה, וחוזר חלילה. עם טיפת כבוד עצמי, אני הייתי אומר לראש הממשלה (ואני מתנצל על האמריקניזם השני בכתבה אחת) "שים את הכסף שלך איפה שהפה שלך". שלם, או שלא תהיה חבר שלנו. התחייבת לתת לנושא עדיפות - תן לו לפחות תקציב. אבל אפילו 390 מיליון שקל לשנה הם לא מצליחים להוציא ממנו. ומה עושה אור ירוק? מזמינה אותו גם השנה.
אין פרטנר למלחמה בתאונות
אני יודע שהכוונות של אור ירוק הן טהורות. אני יודע שהאנשים שם באמת רוצים לסייע במאבק בתאונות הדרכים, ושאבי נאור, ששילם מחיר אישי יקר מאד, משקיע ממיטב כספו וזמנו כדי לקדם את הנושא. אבל נאור בחר בדרך של ללכת בין הטיפות, של לא להרגיז, לא לצעוק, לא לדפוק על שולחנות, לא להציג את הבעיה בצורה בוטה ומכאיבה, לא לנסות לעורר את הציבור ולהוביל אותו במאבק נגד הממשלה. כי נאור מאמין שהפיתרון צריך להיות ממלכתי (ושהוא צריך להיות חלק ממנו), אבל הבעיה היא שאין לו פרטנרים לכך. בדיבורים כולם איתו, בוודאי שר התחבורה הכוחני וחובב הכותרות, שיוצא מדי יום בהצהרות שמתבררות לעתים קרובות כמוקדמות מדי או כחסרות כיסוי ממשי, או ראש ממשלה שנוהג באופן קבוע להבטיח הבטחות פופוליסטיות ואחר-כך לא לעשות כלום בנידון. ואם נחבר לכך ועדה שחושבת שעם ישראל, שחלק גדול ממנו חי מתחת לקו העוני או קרוב לו, שכורע תחת נטל המיסים הגבוה ביותר בעולם, יכול ללא בעיה להכניס את ידו לכיס ולשלוף עוד כסף, לא פלא שהגענו לאן שהגענו. לא פלא שהעגלה המושקעת של אור ירוק מתבוססת כעת בבוץ של שולי הפוליטיקה.
וזה חבל. כי בעצם, למרות כל הפעילות של אבי נאור וחבריו, הנושא - שצריך להיות ברומו של עולם, מעל לכל ויכוח, חלק מהקונצנזוס הלאומי - הפך, הודות להתנהלות, לעיוורון ולשיכרון החושים של כל המעורבים בו, לויכוח ברמה של ועדות בכנסת, תקציבים ומינויים. כל החזון היפה יורד פתאום לרמה של קטנוניות, של כסף ומשרות. ומסיבה זו לא הגעתי השנה - בפעם הראשונה - לכנס אור ירוק. אני מוותר על הכנס הנוצץ, על המשתתפים המכובדים, על ארוחות החמישה כוכבים, על המתנות יקרות הערך. כי הכנס הזה הוא לדעתי צעד נוסף בדרך השגויה שבה אור ירוק צועדת.
ושאלה קטנה לסיום: 390 מיליון שקל לשנה למלחמה בתאונות דרכים אין, אבל 19 מיליארד שקל לתשתיות פתאום יש? הלו?