עוד סיפור אחד של אהבה

מי שזוכר את "ההגדה לבית פורסייט" ישמח להתוודע לעוד סיפור של זוכה פרס נובל, ג'ון גלסוורתי, והפעם: אהבה תחת עץ התפוח

לא זכרתי כמעט כלום מ"ההגדה לבית פורסייט", הסידרה בולעת הרייטינג מראשית ימי הטלוויזיה הישראלית, על-פי רומן בהמשכים של ג'ון גלסוורתי (1867-1933), מלבד זה שהיא ריתקה אותנו למסך. והנה, "עץ התפוח", נובלת האהבה של אותו גלסוורתי, שהופיעה עתה בתרגום מחודש בעברית, הקסימה והפתיעה אותי לא רק בגילגולי העלילה, אלא גם בכמות ההערות השנונות, הציוריות והמבדחות, שבהן מלווה הסופר את גיבוריו, הערות שאי אפשר להעביר לטלוויזיה.

 

"עץ התפוח", 85 עמודים בסך הכל, הוא סיפור התאהבותם העדינה והסוערת של אשרסט, צעיר עירוני אמיד, יהיר, בעל נטייה לירית, ושל מיגן בת ה-17, נערת כפר יפה ועמוקת נפש, רכת הליכות ועזת רגש, שידיה "קטנות, גסות ושחומות". לצעיר הזה יש טעם טוב למדי כדי להיקסם מיופיה, וליבו רחב דיו כדי להתאהב בה וללכת עם אהבתו כברת דרך גדולה, אלא שברגע מסוים הכל נעצר: היהירות שלו, המוסכמות התרבותיות ואי בשלותו מביאים אותו להחליף את אהובתו המסורה לו עד כלות בנערה עירונית בורגנית, בת מעמדו, נאה ולבנת יד.

 

יש לו כמה נימוקים מלומדים לתרץ למה אין סיכוי לאהבה שנטש, ואיתם הוא מרפד את מצפונו כל הדרך החוצה (איכשהו נזכרתי כאן בשורותיו של אלתרמן: "אין קץ לחוכמה ואין כסיל לקישוט/ ואפילו ידך הלבנה אשמה היא/ אצא לי על כן במעיל קיץ פשוט/ לטייל בין פילי השמים"). אלא שהנערה האבודה עצמה לא מוצאת לו תחליף. וכמובן, גם הוא עצמו לא ימצא תחליף לתשוקה שהשליך, לנעורים שאיבד לעד.

 

ניצחון הכסף

 

תחת פריחתו של עץ תפוח גדול על גדת נחל, בליבו של אביב מופלא, פרחה אהבתם. על כן שם הספר, "עץ התפוח". עסיס תפוחים היה משקה הבית בעונה המשכרת ההיא. במרחק מה מאותו עץ היה סלע שעליו דימתה הנערה לראות, בשיא אהבתם ורגע לפני שפקעה, "שדון צועני" – מין שד שכבר הופיע שם אי פעם לפי השמועה. הצעיר המשכיל שלנו התייחס כמובן בביטול ובזעף למה שנראה בעיניו כפחד פרימיטיבי, אבל יותר משהיתה זו פרימיטיביות, היה השד איזושהי הצטיירות חיצונית של נבואת ליבה על מה שעומד לקרות, על השטן שיקום לאהבתם ועל לב אהובה שינדוד ממנה. רק בחלוף השנים, בחתונת הכסף של אשרסט ושל אשתו – וה"כסף" כאן איננו מקרי - כשיזדמן בלי משים לאותו אזור כפרי ועברו המודחק יקום לתחייה, תחזור ותצוף בו גם שורת השיר של אווריפידס שהילכה בתוכו באותם ימי אהבה: "עץ התפוח, השירה, הזהב". זהו זהב ההתרגשות שהוא המיר בכסף הנוחות.

 

ההערות האירוניות שבהן מלווה גלסוורתי את גיבוריו מספקות מימד חוכמה נוסף וגם איזשהו איוורור מיטיב ומבדח לעלילה הרגשית והמתוחה. כך, למשל, בעניין מחוות הנימוס של אשרסט כלפי איכר עני בחווה מעיר המספר: "אשרסט השמיע קול של אהדה, מן הסוג הבוקע בקלות מפי אלה שהכנסתם מובטחת". וכך, כשאשרסט מרגיש מנוול כשהוא מתעלם ממיגן שבאה לחפש אחריו, אבל לומד להסתדר עם זה, מעיר גלסוורתי: "בכל פעם פחתה חריפותה (של ההרגשה), עד שבסופו של דבר נראה לו כמעט מובן מאליו להיות מנוול". ברור כי אהדתו של גלסוורתי נתונה למיגן בת ה-17, התמימה וגדולת הרוח, המסבירה לג'ים האיכר במילים פשוטות כי היא לא בוכה מתוך פחד, כטענתו: "ואני אמרתי, 'כן נכון!' והיא אמרה, 'לא'."

 

התרגום של יותם ראובני טוב, לעיתים עגתי, לעתים גבוה-ארכאי, לעיתים שירי, תמיד לפי העניין. שמתי לב גם לכמה שיבושי כתיב שמשום מה לא מצאו יד מתקנת בספר הזה, כגון "מצעטר" במקום "מצטער" (83), "לנודון" במקום "לונדון" (54) ועוד. אגב, פירוט העלילה בגב הספר חושף מדי את מהלכיה. לפעמים עדיף לא לנסות ולהלהיט את הקורא בכל מחיר.