כהרגלה, ניצחה מכבי את המשחק שאותו היתה חייבת. הפסד היה מדרדר אותה למקום השישי, ומשלים כדור שלג כבד במיוחד. הניצחון, ואיתו החזרה לכושר של השחקנים שהחלו את העונה גרוע – פארקר ובורשטיין במיוחד – לא פותר עדיין את הבעיות המבניות של הקבוצה הנוכחית, אבל מאפשר לפחות להתמודד איתן בקור רוח.
ויל סולומון חוזר להיות מה שהיה תמיד: שחקן למשימות מיוחדות. אין לו קשר להתקפה של מכבי כשהיא זורמת, מכיוון שבהתקפה הזו שני שחקנים מחזיקים בכדור זמן רב – פארקר, ובעיקר וויצ'יץ'. עם כל ההתלהבות ממשחקו הנהדר של בורשטיין, הקרואטי היה ונשאר הציר המרכזי של המשחק במכבי. בוודאי נגד גבוהים כל כך איטיים ורכים כמו אלה של ברצלונה. הוא מבודד באחד על אחד, מקבל החלטות, מוסר ומסיים.
בסגנון הזה, השחקנים האחרים נמדדים ביכולתם לעשות דברים טובים במהירות: לנוע למקום הנכון כדי לקבל מסירה (באסטון), או לקלוע במהירות אחרי מסירה מבפנים החוצה (בורשטיין ושארפ). סולומון, שצריך את הכדור ביד והרבה זמן למזמז אותו, יבוא לידי ביטוי רק כשהכל תקוע – או בכלל לא, כמו שקרה רוב הזמן נגד ברצלונה.

זה לא פותר את החולשה נגד רכזים מהירים וחודרים. ברצלונה, שהציגה כדורסל כבד, מכוער ולא יעיל, לא הצליחה אפילו לסיים מתפרצות כמו שצריך. ההגנה שלה היתה החדירה מכל מה שראתה מכבי העונה: בורשטיין אמנם להט מבחוץ, אבל הוא גם היה הראשון שקלט שאפשר פשוט לטייל עם הכדור עד לסל ולקלוע, בניגוד מוחלט למה שקרה נגד וילנה. יחד עם היכולת האיומה של הגבוהים – פוצ'קה הוא צל של תהילת עברו, מרקונאטו לא שווה יותר מ-10 נקודות במשחק – וסכימת החילופים הלא מובנת של איוונוביץ', המשחק הוגש למכבי על מגש, והיא ידעה לקחת.
כאמור, זה עדיין לא אומר שמכבי כבר מוכנה למשחקים נגד הקבוצות הטובות באמת, אלה שיש להן אתלטים וגובהים מתחת לסל ומשחק מסודר שיודע לפצח את האיזוריות של מכבי ולא נכנע למלכודות שלהן. עדיין פארקר מרכז, ועדיין מכבי היא קבוצה של חמישה שחקנים (כולל שארפ) ועוד האי הבודד סולומון, כששאר הספסל מתפקד בתור קישוט. הנצחון בברצלונה, שהרשים בבעיקר בזכות התכונות המכביסטיות הוותיקות של נחישות ויכולת התעלות, אסור שיטשטש את המצב הזה. הוא רק מאפשר להתמודד איתו בלי פאניקה.