חורף חם

מיה סלע ממליצה על ספרים חדשים יותר וחדשים פחות לחורף המתהווה

 

חורף שירה

 

אנשים שיש להם לב לשירה, לסיפורת ולמזרח תיכוניות בוודאי ישמחו על כך ששני כתבי עת חדשים ראו אור השבוע. כתב עת מוצלח יכול להחזיק מעמד זמן רב. חורף שלם תוכלו לדפדף בו ולמצוא כל פעם משהו אחר, ולהרהר.

 

"מעין", בעריכת יהושע סימון ורועי ארד, שמבקשים "לדחוף ידם לתוך המדמנה המזרח תיכונית", כך בהקדמה, ומוסיפים שהם יפים ועל כן לא מפחדים. תמצאו שם שירה, סיפורת ואמנות, ואת אהרון שבתאי ורועי ארד בתרגום שירו של אמירי ברקה "מישהו פוצץ את אמריקה": "הם אומרים שזה איזה טרוריסט/ איזה ערבי/ ברברי/ באפגניסטן/ אלה לא היו הטרוריסטים האמריקנים שלנו/ לא הקו קלוקס קלאן או גלוחי הראש/ או אלה שמפוצצים כנסיות כושים". ויש גם סיפור נאה של דן שדור, על עיתונאי שמנסה לכתוב על יישוב בדואי, כשילד אלמוני מפריע לו ומתקשר בטעות. מחפש את אבא שלו, המפונק.

 

"מטעם 4", בעריכת יצחק לאור, הוא כתב עת לספרות ומחשבה רדיקלית, נטול הקדמה אך גדוש בשירה, בסיפורת ובמסות. כך כותבת המשוררת הילה להב: "שאלו שלום האוד המוצל דור-מלח/ על פצע הארץ/ החלב והדבש מלכודות דובים שכולים". ודיתה גרי ב"תסריט וכאב" כותבת כך: "יש לה אנרגיה של טראומה - בבוקר לבלוע את העולם, בלילה להקיא".

 

"בהוצאת הקיבוץ המאוחד הוציאו מהדורה חדשה של "משהו בשביל מישהו", שירים מוקדמים של דוד אבידן (1964-1952) לציון עשור לפטירתו. "בשלהי קיץ 1962, ספק עלסף/ סדרת חמסינים מעודדת וספק ערב/ עונת הגשמים הקרובה, אני מסתכן בהצהרה, שלא/ תאדיר, כנראה, את פופולריותי: אין/עילית רוחנית בארץ הזאת".

 

חורף ישן

 

משום מה ספרים שיצאו לפני חודשים ספורים נחשבים כבר לפאסה. המרדף אחרי החדש מטופש וחסר תכלית, אבל ככה זה כשכותרים חדשים רואים אור ללא הרף, לעיתים ללא כל שיפוט עריכתי. כהתרסה לתרבות המיידי והטרנדי, המדור מבקש לחזור ולהמליץ על ספרים שראו אור בחודשים האחרונים.

 

"בשבחי האמת" המצוין של טורגני לינדגרן השבדי שיצא בספריית הפועלים ודן בשאלות אודות האמת והשקר, מציאות ובדיון, אותנטיות וזיוף. "עלייך להעניק לאותנטיות מובן חדש, עמוק יותר, יש לחשוף את מוסכמות האותנטיות הבורגנית, ובו בזמן להלל ולרומם את מה שנוהגים לכנות 'זיוף', לגלות רמות חדשות של חירות, מצב של חוסר אכפתיות ושל יחסיות... מה שאנשים מכנים זיוף, הוא, בעצם, הביטוי האותנטי היחיד של תקופתנו".

 

"רע לתפארת" האמיץ של שמעון צימר, שזכה לאחרונה בפרס ראש הממשלה. "מדינת ישראל הושמדה", הוא כותב, "אבל אנחנו ממשיכים לחיות".

 

ו"נוכח הים" של דויד פוגל, שיצא השנה בהוצאה מחודשת. זהו סיפורם של בני הזוג בארט וגינא, שמגיעים לחופשה קיצית נוכח הים בריביירה הצרפתית. העובדה שהם בחופשה, הארומה הארוטית שבאוויר החם, האיטלקים, האלכוהול, והים כמובן - כל אלא מתלכדים לכדי התפרצות יצרית אצל בני הזוג, כל אחד בתורו, שמאיימת למוטט את זוגיותם. "דבר מה נתפרץ לתוך חייה, לתוך גופה, דבר מה זר, נורא, שכבר יישאר בה עולמית, לאין פדות והצלה. כל יתר הדברים מעתה ניטל ערכם ביחס אל זה".

 

פוגל מצליח להעביר בקורא רטט של תשוקה ומתח לנוכח הדקדנס של הנופשים בריביירה, ומזמין את הקורא פנימה בה במידה שהוא מאיים עליו שדבר מה עומד לקרות, להשתנות, להתפרק. תוגה שורה על הטקסט החושני הזה, תוגה דקדנטית, עצב על אי היתכנות החיים כמו שהתכוונו אליהם או כמו שחשבנו עליהם. עצב על גילוי המצב האנושי האמיתי, שהוא אחר מכפי שנדמה.

 

חורף חדש

 

"תולדות האהבה", ניקול קראוס (הוצאת מחברות לספרות, מאנגלית: שאול לוין) - ספר נפלא אודות איש זקן ושמו ליאו גורסקי המתגורר בבדידות באמריקה, שפעם היה צעיר פולני ומאוהב; ואודות אלמה בת ה-15 שיוצאת לחפש את האשה על שמה היא קרויה: "מה זה גדול מהחיים? לשבת בשורה הראשונה ולהסתכל על הפנים של בחורה יפה שמתנשאים לגובה שתי קומות ולהרגיש את הרטט של קולה מעסה לך את הרגליים זה להזכר בגודלם של החיים. אם אני יוצא עם צוואר תפוס וזקפה דועכת סימן שישבתי במקום טוב. אני לא בן אדם מלוכלך. אני בן אדם שרצה להיות גדול כמו החיים".

 

"פרספוליס", מרג'אן סטראפי (הוצאת אחוזת בית, מצרפתית: ראובן מירן) - זהו סיפור אישי ופוליטי עטור שבחים ומלא קסם, בפרוזה מאוירת (סוג של קומיקס אבל "מכובד"), שמתאר את התבגרותה של סטראפי בצל המהפכה האיסלמית באיראן. בהקדמה לקוראים העבריים סטראפי כותבת כך: "ואני אומרת לעולם, שאי אפשר לשנוא את מי שהוא בשר מבשרך. ואני גם אומרת לעולם, שאני לא שמה עליו ושהוא לא מזיז לי".

 

"מקלטור", יוסי סוכרי (הוצאת ידיעות אחרונות) - גיבור ספרו של יוסי סוכרי בונה לעצמו "מקלט" בכדי שיוכל להמשיך לחיות במדינה שאין הוא יכול עוד לחיות בה בגלל היותה מושחתת, מטונפת, מזוהמת מוסרית. פרקי הספר נושאים שמות כגון "האהבה המלאכותית לטבע", "הצטנפות קולקטיבית זקופה", "חמדנותה של לשכת העבודה", ו"האוניברסיטה - לוח ערכים מחוק", ובו כתוב כך: "תליתי הרבה תקוות באוניברסיטה. חשבתי שתהיה התשתית להחלמתה של המדינה, שתוכל לגרור אותה אחריה. ואכן, היא גררה אותה - למעמקים. האוניברסיטה לעגה למדינה על כך שהשחיתות שלה היתה כל כך מסורבלת. באוניברסיטה השחיתות היא אלגנטית".

 

"בין שני עולמות", ז'קלין כהנוב (הוצאת כתר) - מדובר בספר המורכב ממסות ומפרקי התבוננות שכתבה כהנוב - סופרת ומבקרת ילידת קהיר - וערך דוד אוחנה, שמעיד עליה שהקדימה את דורה בחשיבה רב תרבותית, פמיניסטית, ים תיכונית ויהודית. ואכן, קשה לדמיין את ישראל המפא"יניקית של שנות ה-50 מקשיבה לכהנוב, הרבה לפני שהמושג רב תרבותיות תפס, באיחור ניכר, מקום של כבוד, גם אם מדובר רק במס שפתיים. בישראל טרום בחירות שיהיו "חברתיות" למראית עין, כשמשרדי פרסום ינהלו פינג פונג בינם לבין עצמם בשאלות של זהות, מעניין לקרוא את מסותיה הים תיכוניות של כהנוב ולשקול אותן בלי תיווך.