צרותיה של גיישה

הקימונו עושה צרות: ההפקה ההוליוודית ל"זכרונותיה של גיישה", שעולה בסוף השבוע בישראל, עוררה זעם גדול ביפן בעקבות ליהוק של שחקניות סיניות לתפקידים הראשיים והצגת הגיישה כפרוצה לכל דבר. ומה הסינים אומרים? גם הם לא מרוצים. ויש להם סיבות

בסוף השבוע יעלה בארץ "זכרונותיה של גיישה", עיבוד קולנועי לספר המצליח של ארתור גולדן. ביפן עלה הסרט לפני שבועות אחדים ועורר סערה ציבורית גדולה. הגיישה היא אייקון ביפן, אבל הסרט הוא הוליוודי, מבוסס על ספר אמריקני וצולם בקליפורניה. התוצאה היא חוסר רגישות משווע. הסיבה העיקרית: שחקניות סיניות לוהקו לתפקידי הגיישות הראשיים, דבר שפגע בכבוד היפני.

 

להוליווד זה כנראה לא ממש אכפת. מול השקעה של 85 מיליון דולר, המפיקים האמריקנים ועמיתיהם מיפן לא היו יכולים להרשות לעצמם לקחת סיכון. הבחירה בשחקניות הסיניות נעשתה ככל הנראה מתוך ההערכה שהקהל האמריקני יאמץ אותן יותר בקלות. הסרט שעלה לפני שלושה שבועות בארה"ב, הרוויח עד היום כ-10 מיליון דולר. בינתיים הוא מוקרן בהפצה מוגבלת יחסית, כך שעדיין לא ניתן לקבוע אם מדובר בכשלון.

 

ביפן עורר הליהוק זעם גדול. "סאורי", כך נקרא הסרט ביפנית, כשמה של הגיבורה, פתח פצעים ישנים והעלה מחדש לתודעה את המלחמות הקשות בין היפנים לסינים. "אני ממש מדוכאת", אמרה לי אקיקו סאן, עקרת בית, "זה לא פייר שבתפקיד הראשי משחקת אישה שאינה יפנית. מה פתאום סינית? אני לא חושבת שאלך לראות את הסרט בתור מחאה".

 

בתרגום חופשי משמעות המילה "גיישה" היא "אמן". הגיישות נחשבות כמי שמשמרות מסורות עתיקות יומין כמו טקס התה, שזירת פרחים, קדרות יפנית ופריטה על כלי נגינה עתיקים (שאמיסן). ד"ר אירית אוורבוך, מומחית לדתות יפן מאונ' תל-אביב השוהה בימים אלו בטוקיו, מסבירה: "הגיישות היו נשים חשובות מאוד. נשים משכילות. הן החזיקו סודות מדינה מהמעלה הראשונה, וזה לא היה רק הסקס. היו גם זונות צמרת ביפן, אבל הן היו בנפרד מהגיישות. הבעיה עם הספר של גולדן וגם עם הסרט היא שהוא מציג אותן כזונות צמרת. התפקיד האמיתי החשוב של הגיישה היא להיות אמנית. יש אפילו גיישה-גבר. היא אמורה קודם כל לדעת לשיר, לנגן, לרקוד ולנהל שיחה. הן היו מומחויות במו"מ מדיני ממש כמו הקורטיזנות במאה ה-16. הן היו נשות העולם הגדול".

 

אנחנו לא פרוצות

 

הסרט, כמו הספר, מגולל את סיפורה של צ'יו, ילדה יפהפייה ממשפחת דייגים עניה, שנמכרת בשנת 1929 לבית אירוח בקיוטו שמנוהל ע"י גיישה קשוחה שמתעללת בה בגלל יופיה. היא ניצלת בזכות בית אירוח מתחרה, שם היא לומדת את המנהגים, הכללים וקודי ההתנהגות הדרושים על מנת להפוך בעצמה לגיישה. 

 

במאי הסרט בוב מרשל ("שיקגו") הסביר שהוא לא מצא שחקניות יפניות מתאימות. כמה מומחיות לנושא הגיישות ביפן

הוסיפו שהרבה שחקניות יפניות לא יכלו להופיע בסרט, כי האנגלית שלהן לא היתה טובה דייה. קן קיאגה, במאי הסרט "שלום לפילגש", לא השתכנע ואמר: "גיישה לא יכולה להיות מגולמת על-ידי סינית. זוהי מסורת יפנית ארוכת ימים. זה פשוט בלתי אפשרי. היא צריכה ללכת נכון, להחזיק מניפה, לחייך ולהביט באנשים. כל אלו הן מחוות והבעות פנים שיש רק למי שגדל ביפן".

 

שלוש סיניות מגלמות את התפקידים העיקריים של הגיישות: זאנגי זיי, מישל ייאו (נערת בונד בדימוס), החשודה בכלל כמלזית, וגונג לי. בחירתן עוררה כעס לא רק ביפן, אלא גם בסין. אתר אינטרנט גדול במדינה תקף את אחת השחקניות על כך שהיא משחקת פרוצה יפנית ועוד רחמנא לצלן - אהובתו של פטרון יפני, השחקן הנודע קן וואטאנאבה ("הסמוראי האחרון"). "איזו שערוריה, לשכב עם גבר יפני בשביל כסף. היא השפילה את כל הסינים", נכתב. הסיבה לרוגז היא שהליהוק הזכיר לסינים את תקופת מלחמת העולם השניה, בה אלפי נשים סיניות הפכו לשפחות מין על-ידי כוחות הכיבוש היפני. כל זאת, כאשר היחסים בין סין ויפן ממילא מתוחים לאחרונה בעקבות ביקורו השנוי במחלוקת של ראש ממשלת יפן ג'וניצ'ירו קואיזומי במקדש יסוקוני, שמנציח פושעי מלחמה מתקופת מלחמת העולם השניה.

 

גם ביפן הדגישו את הצגתן של הגיישות כפרוצות. לטענת הביקורות, הספר והסרט מתמקדים בעניינים פיקנטיים, כמו מכירת בתולי הגיישות למרבה במחיר, דבר שמטיל כתם על המקצוע הנחשב. עוד טענו המבקרים היפנים שהריקודים בסרט אינם נראים יפנים אותנטיים, ושהקימונו עבר שיפור כך שייראה סקסי יותר. כמו כן ויתרו בסרט על האיפור הלבן המסורתי, כדי שמראה הגיישות יישא יותר חן בעיני הצופה המערבי. גיישה יפנית בשם מימיקו, שרואיינה בתקשורת היפנית, אמרה: "להיות גיישה זה לא סתם משהו שאתה נותן לכוכבת קולנוע לעשות, לא מספיק לשים קימונו. לוקח שנים ללמוד את המקצוע הזה. נשים סיניות לדעתי לא יכולות להראות אמינות בתפקיד הזה, יש להן אפילו קו שיער שונה משלנו".