הפילוסוף הגרמני בן המאה ה-19, גיאורג וילהלם היגל, יצק את מטבע הלשון "עורמת הרוח" או "עורמת התבונה". התבונה, המתגלה בהיסטוריה האנושית והמכוונת אותה ליעדה הסופי והנשגב, מעלה בזמן הנכון את המנהיגים הנכונים כדי שיחוללו את התמורות המתבקשות במציאותנו הסותרות ומבלבלת. בעורמתה הרבה מעניקה הרוח של ההיסטוריה לאותם המנהיגים את התכונות שבזכותן הם תופסים את השלטון כדי לשרת אחר-כך את יעדיה של הרוח עצמה. האידיאליזם של היגל נטל מהאנשים את יכולת הבחירה וכופף אותם לשעונו המתקתק של הדטרמיניזם ההיסטורי: הכל נקבע ונגזר מראש והרשות אינה נתונה.
ב-174 השנים שחלפו מאז מותו של היגל, קמו כנגד תפיסתו הוגים, פילוסופים ומתקני עולם, שהעלו על נס את חירות האדם, את הרצון החופשי ואת היות היחיד מעצב את ההיסטוריה, ולא משועבד לה. ל"היסטוריה", כמו ל"רוח", אין רצונות משלה; היא סך כל מעשי האדם עלי אדמות. אבל ישנם רגעים בחייהם של עמים שבהם מתפרץ מתוך מנהיגים פוליטיים "רגילים" פוטנציאל מהפכני אדיר, שהיה כנראה טמון בהם משכבר. מנהיגים אלה מסתכלים סביבם, על שמאל ועל ימין, ומבינים שעכשיו, כרגע, צריך לתפוס את שור השינוי ההיסטורי בקרניו, בלא קשר לאמונותיהם ודעותיהם הקודמות.
כזהו כיום אריאל שרון: מנהיג לאומי, שבשנה מאוחרת מאוד בחייו הפוליטיים והאישיים התחבר את התפנית העמוקה, אך
הסמויה מהעין, שכבר התחוללה בליבם ובהשקפתם של רוב הישראלים - והסתכן בהוצאתה מן הכוח אל הפועל. שרון, בזכות אינטואיציה וחוכמה, תפס שלציבור הישראלי נמאס מהמשך הכיבוש של השטחים, גם אם אותו ציבור לא מוסר אפילו לעצמו דין וחשבון מלא על כך. כששרון אמר לראשונה "הכיבוש רע לישראל", הוא חש והבין שאצל האזרח הישראלי הממוצע הבשיל הרצון להיפרד מהשטחים - בהסכם עם הפלסטינים או בלעדיו - ולכן שומה על ראש הממשלה להנהיג את העם למחוזות חפצו - להיפרדות ולנסיגה.
השינוי מתחיל בעמים, לא במנהיגים. השינוי מבשיל לאיטו בתודעתם של מיליוני בני-אדם, החוששים מפניו ומדחיקים אותו - עד לרגע שבו מגיעה לשלטון אישיות פוליטית המסוגלת להתחבר למאווייהם. בשעות הספורות שבהן התפללנו כולנו לשלומו של אריאל שרון, התפללנו לשלומו של ראש ממשלה זקן ובעל עורמה, שידע לומר לנו: כמוני כמוכם, גם אני שיניתי את דעותיי. וצאו וראו, אין זו בושה לשנות דעה; זה כבוד גדול.
עכשיו בבלוג של סבר פלוצקר: כלכלת בחירות