The Warriors: יאללה מכות, יאללה

ב-The Warriors, המשחק החדש של Rockstar, אין סצנות מין מפורשות או גרפיקה משוכללת, אבל יש בו אווירה, משחקיות מגוונת וסמים

אם יש משהו ש-Rockstar מבינה בו, חוץ מתביעות, זה אלימות. אחרי שורת משחקים אלימים

ובוטים כמו סדרת GTA ו-Manhunt, הבחירה להפוך את סרט הקאלט האלים The Warriors למשחק לא הייתה מפתיעה.

 

החברה "ישבה" על הזיכיון שבע שנים, ארבע מתוכן הושקעו בפיתוח, והתוצר הסופי ברוטלי, מנפץ עצמות ונוטף דם, כראוי למשחק הנושא את שמה.

 

מפגש כנופיות

 

נקודת הפתיחה של הסרט היא מפגש של מאה כנופיות בעיר ניו יורק, אותו ארגן סיירוס, מנהיג The Riffs, הכנופיה החזקה בעיר. המטרה הייתה לצרף את כל הכנופיות, 60 אלף בריונים, לכנופיית-על שגדולה פי שלוש מכמות השוטרים בניו יורק.

 

במהלך הנאום הסוחף של סיירוס, מנהיג כנופיית The Rogues יורה בו מסיבה לא ברורה, ומפליל את כנופיית ה-Warriors. אלו מתחילים לברוח מעדר הבריונים ומהמשטרה, במטרה להגיע חזרה הביתה בחתיכה אחת.

 

המשחק נפתח בסרטון המשחזר את האירועים האלו בדיוק, ואז קופץ בזמן שלושה חודשים אחורנית. השאלה הגדולה, איך Rockstar תמתח סרט של שעתיים למשחק שלם, נפתרה. הם מציעים אינטרפרטציה משלהם לכל האירועים שקדמו למפגש, ואנחנו משחקים את ה- Warriors מהרגע הראשון של הצטרפות חבר חדש לכנופיה.

 

בית ספר לשודדים מתחילים

 

המקום הוא קוני איילנד שבקצה העיר ניו יורק, בו שולטת כנופית The Warriors. הדמות

שאותה אני משחקת היא רמברנדט, בחור קטן עם אפרו גדול, שרוצה להצטרף לכנופיה.

 

החברים העבירו אותי סדרת מבחנים, שהיו בעצם קטע הדרכה של תנועה בעולם המשחק והאפשרויות בו. תוך זמן לא רב למדתי איך להזיז את הנער ולהפוך כל מי שעומד מולי לעיסה מדממת. 

 

הדבר השני שלומדים הוא מה עושה הבריון בזמנו החופשי. בזמן שתושבי העיר עסוקים בהליכה חסרת טעם ברחוב, חבר הכנופיה הנאמן פורץ לחנויות, גונב מערכות סטריאו ממכוניות, ושודד את הולכי הרגל. כל אחד מהפשעים האלו פותח משחקון פשוט של כמה שניות.

 

מחזות קורעי לב

 

כדי לשדוד, לדוגמה, צריך לתפוס את הקורבן, להזיז את הסטיק השמאלי לאט עד שמוצאים מקום רוטט, ולהחזיק כמה שיותר זמן. אם הזמן שהבקר רטט בו גדול מהזמן שהוא לא רטט, הצלחנו לשדוד אותו, וכמה דולרים יעברו לכיס שלנו. באותו זמן הקורבן צועק, מתחנן או בוכה, ויש אפילו אמהות שאומרות "אני צריכה להאכיל את הילדים עם הכסף הזה!". אכן, קורע לב.

 

כשסיימתי את משימות ההדרכה, קיבלתי את הווסט האדום של הכנופיה, שקצת דומה למשהו שסבתא שלי לבשה בשנות ה-70', ונלקחתי למפקדה של החבר`ה. שם אפשר להתחיל שלב משחק חדש, לשחק בקטעי זיכרונות שמגלים איך החבורה הוקמה ואיך הצטרפו אליה החברים, לשחק בסוגים שונים של קרבות מהירים וקרבות נגד חבר, או להתאמן.

 

אפשר גם לצאת לרחוב ולחפש משימות בונוס שנותנות שדרוגים למשחק, כמו את האפשרות לגנוב מפתחות אזיקים משוטרים וכך לשחרר בקלות חברים שנתפסו.

 

פקודת בלגן

 

כשיוצאים לרחוב או למשימה, חברי הכנופיה אף פעם לא מסתובבים לבד, כך שאנחנו צריכים לפקד על השאר על ידי בחירה באחת משש פקודות אפשריות. כשהייתי צריכה לרסס גרפיטי ענק מול המפקדה של The Destroyers, פקודת "שמרו על הגב שלי" הייתה שימושית להפליא; בזמן שוד חנויות, פקודת "בלגן" עזרה לפרק את החנות כמה שיותר מהר; וכשרדפו אחרי שוטרים, פקודת "התפזרו" הוכיחה את עצמה.

 

כל אחד מהשלבים סגור באזור יחסית קטן בו יש משימה או שתיים למלא, משימות צדדיות כמו ריסוס גרפיטי או פריצה לרכבים, ולפעמים גם קרבות בוסים כיפיים במיוחד. למרות שבכל המשימות מדובר על היריבות שלנו מול כנופיות אחרות, הן מגוונות מאד ושומרות על העניין שבהן- מהגנה על החנויות שמשלמות לנו דמי חסות מפני התקפות The Destroyers, דרך השתלת רכוש גנוב במפקדת The Jones Street Boys, ועד הרס מוחלט של מפקדת The Hi Hats, כנופיית הפנטומימאים.

 

השלב מחולק לכמה משימות שונות, ובדרך כלל אפשר למצוא זמן בין אחת לשנייה כדי להרוויח קצת כסף מפשע מזדמן. הכסף משמש לקניה של ספריי טרי לריסוס גרפיטי בכל העיר, ולקניית (עורכי דין, זקפו אוזניכם עכשיו) סמים שישפרו את הבריאות שלנו. מד הבריאות מיוצג על ידי סמן עגול סביב הדמות, אותו רואים רק ברגע שמתחילים להרביץ למשהו. תוספת מגניבה היא הייצוג הוויזואלי של הבריאות על גופה של הדמות - דמות שספגה מעט נזק תתהדר בכמה שריטות ופנס בעין, ודמות שקרובה לסוף חייה תסתובב עם פנים סגולים ונפוחים.

 

אמנות שימושית

 

באחד השלבים הראשונים שלושה חברים לקחו אותי, בתפקיד רמברנדט - צייר גרפיטי מתחיל - לשטח של ה-Destroyers. ריססתי את האות W באדום על כל גרפיטי שלהם שהיה באזור.

 

מיד הגיעו חבורה של בריונים לעצור אותנו, והקרב הראשון האמיתי התחיל. הם רצו אלינו, צועקים ומקללים, והכל הרגיש כמו קרב כנופיות של ממש. התרוצצו על המסך הרבה מאד דמויות ונוצרה הרגשה צפופה ומסוכנת, כאילו מכל כיוון יכולה להגיע המכה הבאה.

 

תוך כדי הקרב הרמתי בקבוק מהרצפה ולחצתי על כפתור ה-X, כפתור ההתקפה החזקה. מיד המצלמה התמקדה בי, ובתנועה איטית ראיתי איך רמברנדט שובר את הבקבוק בעוצמה אדירה על ראש הבריון שעמד מולו, ולאחר מכן נותרתי עם בקבוק שבור ביד. סדרת המכות שהתחלתי מיד אחר כך הפכו לסדרת דקירות עם הבקבוק השבור, שגרמו לנזק אדיר.

 

למרות שמערכת הקרב פשוטה, לאורך המשחק מגלים את העומק שלה. מערכת "התקפת הבזק", למשל, אפשרה לי להנחית מכה מהירה על אויב שנמצא מאחור תוך כדי קרב עם אויב אחר מלפנים. מהלכים קבוצתיים יכולים להתרחש כשאחד החברים תופס אויב מאחור. אם נעמוד לפניו, ונלחץ X, בזום ובתנועה איטית נשלח ברכיה אל תוך המפשעה של הבחור האומלל המוחזק על ידי החבר, ונותיר אותו מקופל על הרצפה. אולי דווקא בגלל שקשה לתכנן את המהלכים הקבוצתיים יש בהם אלמנט של הפתעה, וכך הם לא מתיישנים עד סוף המשחק.

 

הקטטה הישנה והטובה

 

בשנות ה-70' אנשים היו מחסלים אחד את השני בדרך הישנה והטובה - בידיים. הידיים האלה יכולות גם לתפוס קרשים, לבנים, מחבטי בייסבול וסכינים כדי להשיג את המטרה שלהן, אבל לא כלי נשק שאבק שריפה מעורב בהם. כשכבר יצא לי להיתקל באקדח, הוא החליט להיות דווקא בידיים של מישהו שלא ממש אהב אותי, כך שנאלצתי לזרוק בקבוקים מרחוק, לברוח ולהתחבא כדי להיפטר ממנו.

 

אחרי כמות מסוימת של מכות שהחטפתי, התמלא "מד הזעם", שמאפשר מצב עצבני במיוחד של התקפות הרסניות ומהלכים מיוחדים. זו תוספת נחמדה, אבל מאד קשה לשלוט בה, כך שהחברים שלי ספגו נזק מיותר כשהעפתי את כל הסובבים אותי על הרצפה, או שחררתי שרשרת קומבואים חזקה במיוחד.

 

החברים שלי סבלו ממני גם כשלא הייתי במצב זעם - אפשרות סימון האויב לפעמים מחליטה לסמן את אחד החברים, וגם במצב ללא סימון אויב הם נוטים להיפגע. אולי אחת הסיבות היא המצלמה, שלעתים מגיעה לזוויות מטופשות למדי ומפריעה לראות את מי רציתי להכות.

 

מפגש כנופיות

 

אחרי כמות מסוימת של משימות, שבהן עולה המוניטין של ה-Warriors בעיר, הם מוזמנים למפגש הכנופיות. למען האמת, היה לי קשה לראות את ההתרגשות שלהם, כשכבר ידעתי מהרגע הראשון מה הולך לקרות, ואיך הלילה הזה עומד להימשך. מהשלב הזה המשחק נצמד לעלילת הסרט, שעובד היטב לתוך המשחק, ועכשיו משימה רודפת משימה. אין זמן להתרענן במפקדה, וצריך לבצע החלטות קריטיות איך עוברים כל שלב.

 

אפשר לבחור להסתער אל תוך האיזור ולהילחם, אך לעתים עדיף להשתמש בהתגנבות. באמצעות התחבאות באזורים חשוכים, זריקת בקבוקים הרחק כדי להטעות שומרים וקטילה מהירה שלהם מאחור, אפשר לעבור שטחים בהם רובצות כמויות אדירות של לוחמים, ולשרוד. לפעמים זה פשוט מעצבן, איטי ומורט עצבים, כך שהיו מקומות שבהם מצאתי את עצמי צועקת "על החיים ועל המוות", ומתנפלת עליהם עם כל הכוח. היי, לפעמים זה גם עבד.

 

לאחר סיום המשחק, אנחנו חוזרים שוב אל המפקדה. שלבי הזיכרונות שאפשר להתחיל ממנה עשויים היטב, כמו כל שלבי המשחק, ויש די הרבה כאלה כדי לשעשע אותנו עוד כמה שעות. אפשר גם לשחק בקרבות מהירים נגד חבר, ואלה כוללים קרבות כנופיות סטנדרטיים וגם קרבות ריסוס גרפיטי ודברים הזויים נוספים. התוספות מגדילות את זמן המשחק ומוסיפות לו עומק ואפשרויות, ורובן גם מוצלחות ועשויות היטב.

 

גרפיקה מיושנת

 

נראה כאילו גם הגרפיקה הגיעה עם המשחק היישר משנות השבעים, כי פשוט שום דבר אחר לא יכול להסביר למה הוא נראה כל כך רע. אוקיי, אולי הגזמתי קצת, רוב הזמן הוא נראה די בסדר. העיצוב הקשוח והמחוספס מסתמך על תאורה כהה של לילה, ולכן במילא לא רואים הרבה פירוט וזה תואם לאווירה הכללית.

 

רק בשלב מאוחר יותר, כשרואים את הדמויות על רקע אור יום והן נראות כמו חתיכות קרטון מודבקות, אז באמת נופל האסימון: המשחק פשוט נראה רע. אולי אפשר לתרץ את המנוע הגרפי המיושן במספר הרב של שנות הפיתוח, ואולי אפשר להציל את הרושם הרע בעזרת העיצוב הסגנוני המוצלח, ובכל זאת, חבל שמשחק ברמה הזו לא נתמך בגרפיקה איכותית.

 

הסאונג מפצה

 

מצד שני, הסאונד מפצה במקצת. פס הקול תואם לזה של הסרט, והוא בהחלט חביב. האפקטים איכותיים, בעיקר צליל מוטות ברזל כבדים שקורעים מכונית של איזה חבר כנופיה שלא צריך היה להציק לי. האיכות האמיתית בתחום הזה נמצאת בדיבוב, שכן חלק מהדמויות משוחקות על ידי השחקנים המקוריים, והדיאלוגים משופעי הסלנג המיושן זורמים ונשמעים נהדר.

 

שתי ציפורים במכה אחת

 

The Warriors מצליח לתפוס שתי ציפורים היסטוריות במכה אחת - הוא עושה מחווה מופלאה לסרט הפולחן, ומכניס חיים חדשים לז`אנר משחקי המכות העלילתיים. המשחקיות תפסה את הרוח האלימה של כנופיות ניו יורק, כמות האפשרויות, הגיוון והתוספות מעלה את המשחק בדרגה נוספת, והפרשנות של Rockstar הפכה את הסרט למשחק באורך מעל לממוצע, עם דמויות שקשה לשכוח.

 

אז נכון, המצלמה קצת מעצבנת, השלבים קטנים ואני מוכרת מזון של גרפיקה, אבל החלטתי לרגע אחד להפסיק עם השטחיות וליהנות באמת, כמו שידעו פעם. 

 

הביקורת פורסמה במקור באתר vgames.co.il