נתניהו והמשק: וואלה, הלך לא רע

למרות הכישלון בטיפול בעוני, בתמונה הכוללת יש הרבה יותר ורוד משחור

כשנכנס נתניהו לאוצר, בפברואר 2003, הוא לא קיבל משק בהתרסקות. הנסיגה של הכלכלה הישראלית החלה בחורף 2000 עם המפולת בנאסד"ק, אינתיפאדת הטרור, המיתון האמריקני וההשתוללות התקציבית של הקואליציה הראשונה של שרון. הכישוף המרובע גרם לאובדן תפוקה לאומית של 10%. אך ההידרדרות נבלמה במהלך המחצית השנייה של 2002, והמשק התייצב כליל בחורף אותה השנה, כפי שמוכיח במחקרו - שלא פורסם - פרופ' אפרים צדקה. משימתו של נתניהו באוצר הייתה, לכן, להתניע מחדש את הצמיחה ולא "למנוע מפולת". את המפולת כבר מנע קודמו, סילבן שלום. האם ועד כמה הוא הצליח?

 

התשובה החד-משמעית העולה מהנתונים הסטטיסטיים, היא שמצבה הכלכלי של ישראל כיום, ומצבו הכלכלי של האזרח הישראלי הממוצע כיום, טובים בהרבה מכפי שהיו בתחילת ימי נתניהו. לא את כל השינויים לטובה אפשר, מותר ונכון לייחס לנתניהו; הניצחון במלחמה נגד הטרור, ההתנתקות מעזה, ההתאוששות השועטת של המשק העולמי והפריחה המלבבת של ההיי-טק - כל הגורמים הללו דחפו ומשכו את הכלכלה שלנו כלפי מעלה. קשה לחשב את המשקל היחסי של כל אחד ממחוללי הצמיחה ולהצביע על "תרומת ביבי" מול "תרומת מופז" ו"תרומת שרון", שלא לדבר על "תרומת סין" ו"תרומת גוגל". מנגד, יהיה זה בהחלט לא הוגן להתעלם מתרומתו הייחודית של ביבי להתפתחויות הבאות:

 

• התוצר המקומי לנפש, קנה המידה המקובל בכל העולם לחוסן המשק ולרמת החיים של אזרחיה, עלה מ-15,600 דולר (בחישוב שנתי) ערב כניסת נתניהו למשרד האוצר ל-18,900 דולר בסוף 2005. זהו גידול של 21%, כ-3,300 דולר תוספת לנפש.

 

• השכר הריאלי הממוצע לשכיר, ברוטו, עלה ממארס 2003 ועד היום ב-8.5%. השכר הממוצע נטו עלה ביותר מ-10%.

 

• מספר המועסקים עלה מ-2.3 מיליון ל-2.5 מיליון - משמע, במרוצת שלוש שנים נוספו 200 אלף מקומות תעסוקה חדשים, מזה כ-70 אלף מוגדרים כחלקיים. מספר המובטלים ירד מ-265 אלף בתחילת 2003 ל-240 אלף כיום. שיעור האבטלה ירד מ-10.5% ל-8.9%. במגזר הערבי נוספו באותו פרק זמן כ-30 אלף מקומות תעסוקה חדשים, ומספר המובטלים ירד גם שם.

 

• המכירות בחנויות עלו ב-22%. תפוקת התעשייה גדלה ב-10%. התפוקה של תעשיות עתירות טכנולוגיה וידע קפצה ב-25%.

 

• תיק הנכסים הכספיים של אזרחי ישראל עלה מ-1,200 מיליארד שקלים בסוף 2002 ל-1,900 מיליארד שקלים כיום - תוספת של 700 מיליארד שקלים, שהם 60%. מדד המניות הנסחרות בבורסה של תל-אביב עלה ב-170% והריבית ירדה בחצי.

 

• מצבה הפיננסי הבינלאומי של ישראל כיום משופר במידה שלאזרחים קשה לתפוס. השנה ישקיעו תושבי חוץ בישראל מעל ל-10 מיליארד דולר, בהשקעות ישירות ופיננסיות. ב-2002 הם השקיעו רק כ-2 מיליארד דולר. אין עכשיו לישראל חוב נטו לחו"ל - ישראל מעניקה, נטו, אשראי של כ-23 מיליארד דולר לכל העולם. אנחנו כמו סין, יפן וקטאר. נהנים מעודפים עצומים של דולרים, שוחים בים של מטבע חוץ. לא לחינם מצפים בנקים זרים לייסוף מהיר של השקל.

 

• היצוא של הסחורות והשירותים מישראל עלה מ-9.8 מיליארד דולר ברבע הראשון של 2003 ל-15 מיליארד דולר ברבע השלישי של השנה, וממשיך לעלות. קפיצה של 55% ביצוא בפרק זמן קצר יחסית של שנתיים וחצי היא כמובן פועל יוצא של הרגיעה הביטחונית, של התפתחויות בשוקי היצוא של ישראל - אבל גם של הרפורמיזם הכלכלי של נתניהו.

 

• את 2002 סיימה הממשלה עם גרעון (אמיתי) של 4.5% מהתוצר. את 2005 היא תסיים עם גרעון אמיתי של אפס.

 

• השינוי הבולט לרעה היה בעוני: מספר התושבים העניים גדל בין 2002 ל-2004 בכ-10%. ב-12% עלה מספר הילדים החיים במשפחות עניות. העוני, המוגדר במונחים של הכנסה כספית נטו, התרחב - בעיקר כתוצאה מהקיצוצים בתשלומי הרווחה והקצבאות. אין לנו עדיין נתונים על העוני ב-2005; לפי הערכות ראשוניות, תחולת העוני ירדה השנה.

 

זו אפוא התמונה, המצוירת בקווים גסים, של השינויים הכלכליים העיקריים בימי ממשלת שרון השנייה, שביבי כיהן בה כשר האוצר הכל-יכול - למעט חודשים ספורים. אי-אפשר להתעלם מכך שבתמונה זו, יש הרבה יותר צבע ורוד משחור.

 

אזרחים בעלי רגישות סוציאלית וערכים של סולידאריות בסיסית יסתכלו על הנתונים ועל המציאות ויגידו: המחיר ששילמה

 החברה הישראלית, במונחים של עוני תמורת הצמיחה נוסח נתניהו, היה בלתי נסבל, לא כדאי ולא ראוי. אבל רוב אזרחי ישראל עשוי לראות את הדברים אחרת. הרוב עשוי לומר, הממשלה אמנם נכשלה בטיפול בפינה החשוכה של העוני, אך הצליחה בנושאים רבים אחרים. העוגה הלאומית גדלה, רמת החיים עלתה, התוצר עלה וכעת יש די משאבים למחוק את חרפת העוני במהרה בימינו.

 

בראשית 2006, כשאזרח ישראלי ממוצע יסתכל לאחור וישווה את מצבו הכלכלי למה שהיה בראשית 2003, הוא יגיד לעצמו, בשקט: וואלה, הלך לא רע. לידיעתך, ח"כ עמיר פרץ.

 

עוד בבלוג של סבר פלוצקר: המנהיג שהשכיל להבין