בתחילת מערכת הבחירות לנשיאות ארה"ב יצאה לשוק גרסה חדשה לבובת הברבי הפופולרית: "ברבי לנשיאות 2000". הבובה צוידה בחליפת עסקים, תיק מסמכים, תספורת מעוצבת ואפילו אתר אינטרנט משלה, שבו מצע בחירות עמוס בנושאים חברתיים (ביניהם ההצהרה המתבקשת בנוגע לקן: "לא קיימתי יחסי מין עם הגבר הזה!").
מה שנראה במבט ראשון כבדיחה צרכנית כה-אמריקנית, לא היה נטול היגיון. מרי וילסון, העומדת בראש פרויקט הבית הלבן לקידום מנהיגות צעירות, אמרה כי במדינה שבה לכל ילדה יש בממוצע שמונה בובות כאלה, חשוב לגייס גם אותן למלחמה בסטריאוטיפים ולקידום הרעיון שנשים יכולות לשמש מנהיגות המחר.
ייצוג הנשים בפוליטיקה הישראלית עולה לדיון ציבורי, אם בכלל, רק כשמתקרבת מערכת בחירות. בין לבין, גם הנשים הפעילות - אלה הנרתמות בעזוז לגיוס קולות וכספים למען "המועמד שלהן" - מעדיפות על פי רוב לסגת אל מאחורי הקלעים בתום המערכה. הן בוחרות לא להשתתף במריבות הקולניות וגסות הרוח על השלל, לא לעורר יותר מדי מהומות ולהישאר נחמדות, אהודות ובלתי מזיקות. הכל כדי להבטיח שמי שטרחו והזיעו למענו, לא ישכח אותן בפעם הבאה שיצטרך עזרה.
האם זו דמוקרטיה?
לפני פחות משנתיים נעשה בארץ ניסיון נוסף, שלישי במספר, להקים מפלגת נשים. הוא נכשל עוד לפני שיצא לדרך, משום שהיה ברור שאין לו סיכוי לגרוף די קולות. גם משום שכרגיל במחוזותינו, "המצב" – ובדרך כלל מדובר במשבר כלכלי או ביטחוני, או שניהם גם יחד – לא אפשר התפנות לטיפול בנושאים פמיניסטיים, הנחשבים לעיסוק במותרות. אותו "מצב", אגב, דוחק לפינתן את הנשים המעטות, שלמרות הקשיים, האפלייה, הדעות הקדומות וחוסר הסולידריות המחריד, מצליחות להגיע לעמדות השפעה. וגם את הנושאים החברתיים החשובים, שמשום מה נחשבים נשיים. כאילו שגברים לא אמורים לשאוף לחברה מתוקנת שבה הפעלת כוח, אונס ורצח אינם הכלים הלגיטימיים לפתרון סכסוכים.
היציאה מלבנון הוכיחה שגם בישראל - ארץ המתנהלת במגושמות בין מאצ'ואיזם ביטחוניסטי לחשיכה דתית - נשים מסוגלות לקבוע את סדר היום ולהשפיע. למרות זאת, רבות מאוד מהססות להירתם לפעילות פוליטית, ובין אלה שעשו זאת, רבות מדי ממשיכות לאחר מכן בדפוסים הגבריים הישנים.
כמה מתוך הנשים במערכת הפוליטית גילו אחרי היבחרן מחויבות אמיתית לקידום נשים? כמה מהן מינו נשים לתפקידים ביצועיים בכירים במשרדים שבראשם עמדו? האם נרקמו בינן לבין ארגוני נשים - שם אולי יש סיכוי להצמיח את דור המנהיגות הבא - שיתוף פעולה אמיתי? כמה מהן מוכנות להילחם לטובת העדפה מתקנת, מבלי להתחסד ולומר שהן רוצות להשיג את מקומן בפוליטיקה בזכות עצמן וללא קשר להיותן נשים?
האם יתכן שגם הן לא מבינות עד כמה מדינה המעצבת את מדיניותה ואורח חייה תוך התעלמות מן הצרכים, השאיפות, ונקודת המבט המיוחדת של מחצית אוכלוסייתה, לא באמת יכולה להיקרא מדינה דמוקרטית?
דפנה לוי, עיתונאית