רגע, אזימוט זה טוב לעור?

זרקנו בראשל"צ שלוש כותבות וביקשנו מהן לנווט לבד לקניון רוטשילד - אחת בעזרת מפה, אחת עם אישור להיעזר באנשים ואחת עם GPS. התוצאות: כולן מצאו בקלות את נקודת הסיום. מצד שני, אחת מהן לא מצאה עד עכשיו את נקודת ההתחלה

מדליית זהב: חן קלימן, מפה, 28 דקות

 

בפעם האחרונה שמישהו חשב שזה רעיון טוב לתת לי לנווט הייתי בקורס קצינות. ברגע השיא של הקורס כל אחת נדרשה להוביל את שאר הצוערות לאורך מסלול של קק"ל - מסלול מסומן, אם תהיתן. המסע שלי תוכנן ל-90 דקות, התחיל בצעד אחד ונגמר בארבע שעות טיפוס, כשחברותיי תולות בי מבטים מאשימים ואני מנסה למלמל משהו על ג'יפ חילוץ.

 

עשר שנים אחרי, בשעת צהריים לוהטת ברחוב לסקוב פינת הבריגדה, אני מנסה לגרד שאריות מהקורס. אבל הרחוב הטיפשי הזה לא מופיע במפה שקיבלתי, ומשום מה במערכת לא צילמו את מפתח הרחובות. זאת אומרת צילמו, אבל גיליתי את זה רק אחרי שחזרתי הביתה.

 

אני מעודדת את עצמי במחשבות על השוקולד הקטן שהם נותנים בארומה, ומתחילה ללכת. בסך הכל, מה כל כך מסובך בלצעוד לפי הקווים. זה הרי כמעט כמו לעשות גבות. אז נכון שהרחוב שהייתי אמורה לחצות הוא שלום עליכם, אבל מנדלי מוכר ספרים היה גם סופר, לא? הוא בטח החזיק איזה עותק של "טוביה החולב".

 

 איור: שחר נבות

 

חצי קילומטר אחר כך אני מגלה מה ההבדל בין לנווט לפי מפה ללעשות גבות: כשעושים גבות לא צריך להעביר מפה דו-ממדית לעולם תלת-ממדי. מתברר שהלכתי ברחוב הנכון, אבל לכיוון הלא נכון. שכחתי להצפין את המפה, אם אפשר לקרוא "הצפנה" לזה שאני מסתובבת סביב עצמי עד שהרחובות במפה מתיישבים עם המציאות.

 

רבע שעה של הליכה ואני תופסת ביטחון. הרחובות מתחילים לזרום בסדר הנכון ויש סיכוי שאני עוד אנצח פה. לא בשבילי; בשביל הבנות. הרי אם אני מגיעה ראשונה זה מוכיח שהכל היה רק סטינגה (אולי חוץ מהקטע הזה על הבלונדיניות שנהנות יותר). כבר יש טייסת וחובלת ודוברת צה"ל, לא הגיע הזמן שתהיה גם מישהי שמסוגלת להגיע מנקודה A לנקודה B בכוחות עצמה?

 

ברחוב רוטשילד אני כבר מריחה את הניצחון: מרחוק אני רואה את הקניון, וכתוב עליו "רוטשילד". לעזאזל, אם מישהו היה טורח לתלות שלטים עם שמות ההרים עליהם הייתי מגיעה בזמן גם בצבא.

 

28 דקות. אני חוצה את קו הסיום הממוזג. זהו, עשיתי את זה. הוכחתי את מה שהיה צריך להוכיח. אפשר לשכוח מסטריאוטיפים חבוטים. בנות יודעות לנווט. במיוחד למקום שאפשר לעשות בו שופינג.

 

מדליית כסף: יעל נצר, אנשים ברחוב, 28 דקות ו-8 שניות

 

בדיוק כמו חן, גם אני ניגשתי למשימה כשמעל ראשי מרחפת חובת ההוכחה בשם כל המין הנשי (כלומר, החובה להוכיח שלא כולנו כלבות חסרות ישע שלא מצליחות למצוא את הדרך חזרה מהשירותים בקולנוע). אלא שהאדם הראשון שפניתי אליו בבקשה להדרכה היה אישה - ואם זה לא מספיק גרוע, היא הסתכלה עלי במבט חמוץ ופסקה: "20 דקות מפה. באוטו".

 

יופי באמת. מה לעזאזל חשבתי כשהסכמתי לצאת לטרק בראשל"צ עם פלטפורמות ובלי מפה? כבר הזכרתי שזה היה היום הכי חם בשנה? פניתי ללכת בכיוון שההיא הצביעה עליו. נראה לי שזה היה דרומה. אבל מי יודע, אולי זה היה צפונה, או הכיוון ההוא עם הים, נו, משהו עם מ'. פתאום, מהשמים, או לפחות ממה שהיה פעם ברית המועצות, הופיע גבר שאמר: "ישר ישר עד גרצל". אז הלכתי ישר ועוד ישר. אבל לא בנימין, לא זאב ולא נעליים.

 

לרגע כמעט אבד לי האמון בבני האדם, אבל אחרי כמה שלוקים של דיאט קולה קפואה, והסבר קצר במכולת השכונתית הכל חזר: "ישר עד המספרה של דוד הג'ינג'י, ואז ימינה ומיד שמאלה. הבנת?". מה זאת אומרת, הרי אם לא הבנתי את ההסבר הזה תדבק לשוני לחיכי. אבל בדיוק אז, כשעמדתי להרים ידיים (בעיקר כדי לנפנף למונית), נכנס לתמונה "צ'יקו שרברבים" והבטיח שזה עוד שני צמתים ימינה (בראשון זה נחשב ליחידת זמן).

 

בתרמ"ב פינת הרצל פגשתי שוב את גרצל. הוא נופף אלי בגאווה, הטמבל. במקום להסביר לי "ישר ישר" הוא היה יכול לקחת אותי איתו. ככה זה גברים, הביחד מלחיץ אותם. אבל כבר לא היה לי אכפת, כי עכשיו הייתי ברוטשילד. אז רק ליתר ביטחון פניתי למוכר מיצים בפינת הרחוב שיאשר לי שזה הרוטשילד הנכון. הוא הצביע על בניין גדול: הקניון.

 

תודה להורי ולכל תושבי ראשון שהביאוני עד הלום.

 

המתת חסד: ענבל שטראוס, GPS ו-70 דקות (ואז היא נסעה הביתה)

 

בתום שעה וחצי בפקקים של כביש תל אביב-ראשל"צ הגעתי לנקודת הסיום. זה היה יכול להיות נחמד לולא בעיה קטנה ומנג'סת: את נקודת ההתחלה פיספסתי.

 

המשימה שלי היתה הפשוטה מכולן - לחנות בצומת הבריגדה ולסקוב ולצאת ברגל לכיוון הקניון, כשמכשיר ניווט לווייני משמש עזר כנגדי. אבל כיוון שהקניון היה הדבר הראשון שנתקלתי בו בעיר, הרגשתי שלנהוג ממנו עד לנקודת ההתחלה ואז ללכת בחזרה באותה דרך פירושו לרמות. אז במקום זה החלטתי לשנות כיוון: חניתי בקניון ופסעתי חמושה ב-GPS לכיוון נקודת ההתחלה.

 

כעבור חצי שעה של צעידה נמרצת ברחוב, שהתברר בהמשך כרחוב "הכיוון ההפוך", החלטתי לנוח על מדשאה חמודה בצד הדרך. כעת, ספונה במחבואי, יכולתי לשלוף את המכשיר מהתיק ולחקור אותו מעט. הוא לא הצליח להתביית על המיקום שלי, אבל קול של אישה שבקע ממנו איחל לי נסיעה טובה. לכי תמותי, פקצה. מיואשת מה-GPS החלטתי להגמיש את כללי המשחק ולהסתייע בעוברי אורח; זה נגמר בסדרת "אני לא מפה" וכמה "תרמתי בבית".

 

רצוצה, מיוזעת ומתוסכלת מתגובות הקהל נתקלתי במפת חוצות עירונית שהבהירה לי אמנם שטעיתי בדרך, אבל לא סיפקה את הדרך הנכונה. על סף קריסה הצלחתי לצלוע עד לתחנת מוניות סמוכה. "סליחה", העזתי, "איפה זה הבריגדה פינת לסקוב בבקשה?".

 

"ברגל?", בהו בי חמישה נהגים ופרצו בצחוק גדול. נעלבתי, השפלתי מבט, ולמזלי הוא נחת על הסנדלים החדשים היפים שלי. מיד התעודדתי והתרסתי: "אני לובשת את הנעליים הנוחות שלי או מה?".

 

צרור הוראות חדות ושתי פניות פשוטות נדרשו לי כדי לחזור למקום שבו חניתי. אבל כשחלפתי על פני הרכב שלי - במטרה להמשיך ממנו ליעד, והפעם בדרך הנכונה - נאבקתי בכוח במחשבות טורדניות ושיננתי שוב ושוב את מטרת המחקר הנאצל הזה: "בנות יודעות לנווט", "בנות יודעות לנווט". ואז הסתובבתי ורצתי לאוטו. הרי בעצם למי אכפת, אמרתי לעצמי בעודי לוקחת את היציאה הראשונה לאיילון. העיקר שאין ויכוח על זה שאנחנו יודעות לנהוג.