לכתבה הקודמת בסדרה - לחצו כאן.
כדי ששוק יתפקד היטב, דרושים הרבה יותר מרכיבים מקונים, ממוכרים וממוצרים בכמות מוגבלת, אומרת בל. התחרות פורחת רק כשהמוצר הוא מוצר תקני ומוגדר היטב. משקיעים גדולים דורשים ביטחון ונזילות: כדי שהמסחר יזכה לאמון חייבים נפחי המסחר להיות גדולים דיים כדי לאפשר למשתתפים למכור בכל זמן שירצו. בשווקים החדשים המספקים שירותים סביבתיים חסר ברוב המקרים מרכיב אחד או יותר. וכפי שמלמדת ההתנסות במסחר בגופרית דו-חמצנית, מערכת מסחר יכולה לפעול היטב, ואף על פי כן להיכשל בהשגת מטרותיה הסביבתיות העיקריות.
ובכל זאת, בתהליך הקמתם של שווקים נוספים, להגנת מקורות מים, לשימור בתי גידול או לניהול חוות דגים, חלה התקדמות הדרגתית בעקומת הלמידה. ואפילו ביצועים מאכזבים עשויים להיות טובים יותר מהחלופות. מחוקקי חוק המים הנקיים שנקבע בארה"ב ב-1972, לדוגמה, זיהו את יכולתן הגבוהה של אדמות ביצה לטהר מקורות מים, להפחית מחומרתם של שטפונות ושל שנות בצורת ולספק מחסה למינים רבי ערך. החוק דרש מקבלני בנייה לשקם אדמת ביצה שהרסו או ליצור ביצה חדשה בשטח זהה. ובכל זאת המשיכו אדמות הביצה להיעלם. משרד הפנים האמריקני מצא שבין השנים 1985 ו-1995 ניזוקו יותר מארבעה מיליון דונמים של אדמות ביצה עקב פיתוח.
הממשל אימץ אפוא גישה חדשה לפני כעשר שנים והרשה למפתחים לקנות אשראי מבנקים פרטיים לשיקום אדמות הביצה, במקום לעשות את העבודה בעצמם. שימור האדמות האלה הפך בן רגע ממטלה להזדמנות עסקית. אחד הבנקים, למשל, קנה ושיקם כ-800 דונם של ביצה באזור מדולנדס שבניו ג'רזי בעלות של כ-16,000 דולר לדונם, ולאחר מכן מכר אשראי למפתחים (הזקוקים לו כדי לקבל אישור בנייה) במחיר של כ-38,000 דולר לדונם והרוויח 17.6 מיליון דולר מהעסקאות. הבנקים שמימנו את השיקום שגשגו, וחמש מאות הבנקים הפעילים כיום בארה"ב שיקמו 92,000 דונם ומכרו אשראי בשווי של כמעט 300 מיליון דולר, על פי נתוני Ecosystem Marketplace. ב-2003 החל שירות הדגה וחיי הבר של ארה"ב בתכנית דומה כדי לעזור בהגנה על מינים נכחדים.
במקסיקו, שירות היערנות הלאומי החל לשלם לבעלי קרקעות 4-3 דולרים לדונם בשנה, במשך חמש שנים, כדי שלא יכרתו עצים או יהפכו את אדמתם לאדמת חקלאות באזורים מסוימים החשובים לאספקת המים, לשימור הרבגוניות הביולוגית או לשימור המערכות האקולוגיות בהרים. מעקב לווייני ופקחים מתנדבים אוכפים את החוזים. החוזים כיסו באוקטובר 2004 כשלושה מיליוני דונם והממשלה המקסיקנית תשלם במסגרתם 192 מיליוני דולרים המועברים בהדרגה לצרכני המים. אמנם תמונה זו מעודדת, אך אדמות היער שנשמרות הן רק חלק קטן משטחי היער המבורא במקסיקו מדי שנה בשנה, שהיקפם מגיע לכשישה מיליוני דונם. קשה להרחיב את התכנית, מציין אחד ממנהליה, משום שרק 15% מאדמת היער במקסיקו היא בבעלות פרטית, וכמעט כל השאר בבעלות קהילתית.
דוגמה ברורה יותר למערכת הנושאת רווח הדדי היא ויסות מבוסס-שוק של חוות דגים. ב-1995 קבעה ארה"ב מכסות סחירות להסדרת אזורי הדיג של הפוטית האלסקנית, שאוכלוסייתה הידרדרה עד כדי כך שעונת הדיג צומצמה ל-48 שעות בשנה בלבד. בהעניקה לדייגים זכות קניין המתירה להם לדוג מספר מסוים של דגים, ובמתן דרך קלה לפרוש מהעסק (באמצעות מכירת המכסות שלהם) צמצמה המערכת את הצפת השוק - דבר שהעלה את מחיר הפוטית ואת רווחי הדייגים - ותוך כדי כך אפשרה לאוכלוסיית הדגים להתאושש. אורכה של עונת הפוטית השנה הוא 258 ימים. מערכת המכסות הסחירות המקיפה ביותר, בניו זילנד, כוללת עתה 93 מינים.
אפילו הניסיון המוגבל שנצבר עד עתה מלמד שבמקרה הטוב, יפעלו השווקים היטב באזורים מסוימים לטובת כמה מערכות אקולוגיות, אך יועילו רק בקושי במקרים אחרים. במאי 2005 פרסם האו"ם מסמך שעסק בהערכת מערכות אקולוגיות במסגרת פרויקט המילניום.
אחד מסעיפיו מזהיר כי "יחסי הציבור שנועדו לקדם את תוצאות הפרויקטים של 'רווח הדדי' היו תקינים פוליטית במקרה הטוב ונאיביים במקרה הרע," משום שאף על פי שאומה שלמה, או אפילו האנושות כולה, מרוויחה מהגבלת הגישה למשאב טבעי מסוים, רק כמה קבוצות מקומיות נדרשות לשאת בהוצאות. לא תמיד יאפשר המסחר לרבים לפצות את המעטים. לדברי רוברט ט' ווטסון, דובר הבנק העולמי לנושא שינוי האקלים, זו הסיבה שהשווקים לבדם לא יעמדו כנראה במשימה. הממשלות לבדן, כפי שהוכח, אינן עומדות במשימה. סדרי העדיפויות הטובים ביותר ישלבו בתבונה את השניים.