היהלום השחור

"משהו בשביל מישהו", מבחר משירי דוד אבידן שראו אור לפני כ-50 שנה ויוצאים כעת מחדש, הוא הזדמנות לשוב ולהיקסם משירה חזקה. כי יש דברים שהזמן עושה להם רק טוב

"משהו בשביל מישהו", מבחר משיריו של דוד אבידן מלפני כ-50 שנה (1952-1964), הוא עדכני ועוצמתי וטבעי בדיבורו גם בימים אלה, בין השאר משום שאבידן היה מפורצי הדרך אל העברית ואל הדיבור ואל התודעה של היום. והיום, כמו אז, הוא רב השראה וקולח - למרות המעצורים הרגשיים: "הלב שלך שחור. אינך יכול לשמוח באמת", אומרת לו באחד השירים הקוראת בקפה, כמין בעלת אוב. מצד שני, בדו"ח הפסיכיאטרי שהוא כותב על עצמו בשיר אחר, מובאת האבחנה היפה והבלתי פסיכיאטרית בעליל: "רקפות שחורות פוסעות אחריך על המדרכה". ואכן, שחור הוא אחד מצבעי היסוד הנפשיים של אבידן, ובמובן הזה הוא באמת מין צבעוני-שחור נדיר, יהלום כהה הכולא שלל צבעים: "שלום עשן רחוק, הידד ירחַ, / שלום פרָחִימֵתים, שלג רע. מחר על קֶרֶנְשֶמֶש אני פורח, על קרן שמש שבורה, שחורה".

 

הצבע השחור משובץ גם באהבותיו לנשים: הנה הקשר שהתחיל ללבלב, אבל לפתע האפיל לגוון שחור פנתרי. והפנתר הוא אבידן, כמובן, שיזנק החוצה אל לבדיותו: "העצים לבלבו בְּיָרוק והשמש הלכה והשחירה. / וככל שאהבתי אותָך היא השחירה יותר. / רחוקה. נכונה לזינוק. כמו זן מסוים של פנתר". והנה השחור צופן סכנה בשיר הקליל והמשועשע "לוליטה" (ברי סחרוף שר את זה נהדר): "לוליטה גדוליטה, / לַבוא היום? / עוד לא קניתָ / לי סרט אדום. / עוד לא בניתָ / לי וילה שחורה. / לוליטה גדוליטה, / מה קרה? / מדוע לפתע, / ללא אות מוקדם, מישהי מתה / על שפת הים?".

 

יוצא מתוך מותו

 

השחור האבידני הוא גם ההתפחמות מן הברק באותה שורת תמונות עזות הפותחת את השיר הידוע "הרחובות ממריאים לאט", ומתארת את השיתוק הנופל על העיר: "הרחוב היפה-היפה ייעצר לבסוף בדרכו. / השלווה, אטומה וקשה, תחתך כמו חלה לאורכו. / והבוקר הלח יתפחם מברק יחידי. מברקו." (והברק המפַחם הוא, כפי שהעיר מנחם בן, הברק האבידני עצמו).

 

בשונה מתנועתו קלת הלב וקלת התעופה של אלתרמן ברחובות העיר, אצל אבידן הרחובות ממריאים לאט, רק לאחר שהוכו והופלו, אבל גם אצלו זה נגמר בהתעלות, והנה הוא שוב לצד הברק: "וידיךָ שָרות מן הקיר כמו מלמול של אזוב ירקרק / ועיניךָ פורחות כמו פנינים של זכוכית על צוואר הברק".

 

בעיר הקורסת ומוקמת מחדש בשיר הזה, הפותח את "משהו בשביל מישהו", מותווה גם איזה דגם פעולה אבידני: להרוס את השגור ולפרוץ גבולות אל עבר החדשני, החיוני, העתידי. אבידן הוא ביסודו מורד, והוא מנסח את מרידתו כמין מורה דרך – תואר כמעט מוזר כשחושבים על הצד האנטיפטי והלא-מתחבר שבו. הוא, שמכיר "את הבדידות, את הייאוש הגדול" בחיים האלה, ממליץ לנו, בין השאר, ללכת בגדול, כי אם כבר - אז כבר: "אז למה לנו כל העניין הזה / מוטב כבר שנלך בגדולות". והוא מזהיר אותנו מפני ההדחקה היומיומית, מאותן "שכחות יזומות" בלשונו, והוא חוזר וממליץ לנו לא להרדים את חיינו: "צא עכשיו, אדם, מתוך שנתך. / צא עכשיו, אדם, מתוך מותך".

 

אבל אבידן הוא גם בדרן גדול, וזה חלק מן האלגנטיות ומן הרעננות הבסיסית של השירה שלו. כל דפדוף מקרי בספר יפגיש אתכם עם איזו נימה מבודחת או עם בדיחה ממש. הנה קטע מגלומני מעט: "אם אומַר את הכל בִּכתב, מה יישאר / לומר לאנשים בעַלפֶּה, זולת / 'זוז הצידה', 'מה השעה?', 'מתי / יגיע המטוס הבא?', 'האִם / טוב לָך איתי עד כדי-כך?' / אפשרות די קוסמת, עלי לומר". והנה הוא מתאר את הניסיון הכושל, המוכר מאוד, להפריד בין העיקר לטפל כדי לשמור על ענייניות. אלא שהטפל מסרב לצאת מהמשחק: "בְּאצבע ארוכה ועניינית / מיקמו את העיקר. אך הטפל / סירב פתאום לפרוש. זה לא אני. / זה לא אני. ואז הכל נופל / בקצב מסודר ובנייני".

 

אנחנו כבר לא בתקופת הריתוק הגדול לשירה הגדולה. כך וכך שנים רעות של הוראת ספרות גרועה במערכת החינוך ובאקדמיה המליכו את הטפל על העיקר עד לבלי הפרד. והיתה גם תקופת יובש ארוכה שבה לא ניתן היה למצוא שום ספר של אבידן בחנויות. ובכל זאת, אם מישהו מעוניין במשהו חזק, "משהו בשביל מישהו" הוא הזדמנות לחזור ולהיקסם משירה.