רודף שמלות

איתי א. גורביץ' מנסה לגלות איזו מעצבת הטילה עליו את הקללה שגרמה לו לשבת בבית עם רגל מגובסת

איזה כיף לך, אחלה ג'וב תפסת לעצמך. מסתובב באירועים עם כל השווים והשוות, שותה ואוכל חינם, ועוד מרוויח על זה כסף. כן, זה אני וזה הג'וב שלי, לפחות לפי החברים שלי. אה, כן, ואני גם עובד כדי להצדיק כל שקל המועבר לחשבוני, דואג, תולש שערות (מלחץ. בלי קשר לטיפולים קוסמטיים) ומעביר לילות בלי שינה בגלל דסק ה"לייף סטייל" שיושב לי כבד על הכתפיים. לא מאמינים? נראה אתכם מסקרים 300 שמלות בשלוש שעות של טקס "מסך הזהב".

 

לא, לא באתי להתלונן, חלילה וחס. אז למה בעצם אני פה, ב"דף הבית" המכובד? כי שברתי רגל וגם סדקתי את האף. זה קרה ממש כמה רגעים אחרי עוד יום עבודה, כשיצאתי מהאומן 17 בתל אביב שבו חגגה גלית לוי עשור לגלית לוי. ולא, זו לא היתה תאונה, ועד כמה שזכור לי איש לא ניסה לחסל אותי. זו היתה החלקה פשוטה ביותר שהסתיימה בגבס ותפרים. לא הייתי שיכור (כמה כבר אפשר לשתות כשגלית לוי מספקת אלכוהול בתשלום מלא? ולא, יין זול בחינם לא נחשב). בהתחלה האשמתי את יד הגורל בנזק שנגרם לי. עד שחברה טובה אחת שמאמינה בעיניים רעות למיניהן הגיעה למסקנה שגלית לוי היא המחויבת בדין. "קטלת לה את השמלה שפנינה רוזנבלום לבשה ב'מסך הזהב', אז הנה הנקמה", היא ביססה את השערותיה. הסברתי לה שאת כל הזעם שלה היא כבר שפכה על הקולגה שלי בדסק הרכילות, וצרחה שלא נכתוב עליה יותר, אז נראה לי שאני פטור (וגלית, מבטיחים, זאת הפעם האחרונה).

 

אבל אולי זאת אושידה, שנעלבה ממני אחרי שכתבתי בדיוק מה שאני חושב על השמלה שהיא עיצבה ליעל בר-זוהר ומאז מסננת אותי? או סיגל דקל, שבכתה (באמת בכתה) אחרי שקראה במדור שלי שהיא לא באמת מאמי כפי שהיא מנסה להציג את עצמה (ולא היתה מוכנה לקבל את ההסבר הנדוש בסגנון "זה לא אישי נגדך")? לעזאזל, פשפשתי בנבכי הארכיון הפרטי שלי, איזה ג'וב תפסתי ואיזה נעליים (של עמנואל. סוף עונה עכשיו. משו משו). אני צריך לזכור לבקש מהעורכת תוספת סיכון.

 

גשום בחוץ, רטוב, היזהרו מהחלקות ומקללות.

 

וסילבסטר שמח. תרקדו, למה לא? אני אהיה בבית מול השידורים החוזרים.

 

איתי א. גורביץ'

כתב לייף סטייל