משי - ביקורות הגולשים בקהילת הקוראים

קהילת הקוראים המשפיעים מגישה את ביקורותיה על הספר משי של אלכסנדרו בריקו

 

מחבר/ת : זאב אדום

 

זהו ספר חביב ומעודן מאוד, אבל משאיר חלק מהעלילה פתוח בצורה לא כ"כ נוחה. 

למשל, מה באמת רוצה ממנו הנערה ביפן? ומה רוצה אשתו? לדעתי, כפי שכבר העירו כאן, ספר נמכר היטב בעיקר אם הוא פונה לקורא בגובה שבו רוב הקוראים רואים.

משי מכוון קצת מעל זה, וכמו שלשירה יפנית אין קהל גדול כ"כ, כך גם לספר הזה. גם קידום מכירות חזק (למשל פה) עשוי להועיל, אבל השפעתו לענ"ד מוגבלת. ידי חובת ספרי איכות כבר יצאה ההוצאה בהוציאה אותו לפני קרוב לעשור, ידי חובת ספרי רבמכר וודאי לא יוציאנה.

 

 

מחבר/ת : סיגליתב

  

סיימתי אותו כהרף עין. מוכרחה להודות, שלא הצלחתי להבין הכל. אחרית הדבר של אלון אלטרס הבהירה מספר נקודות, אבל הסיפור עדיין נשאר חידה בעיני. רב הנסתר על הגלוי בספר הזה. אולי צריך באמת להבין במוזיקה (אני אגב, לא מבינה דבר ומחצית הדבר במוזיקה) כדי להבין את הספר הזה ואולי באמת צריך לקרוא אותו שוב, כדי למצוא את מה שנחבא בין המילים והשורות ומי יודע? אולי צריך להיות קצת יותר חכם או בקי בהוויות העולם.  

במילים אחרות, אני לא ממש הבנתי את הספר הזה. הוא קריא וזורם אולי בשל היותו כל כך קצר יריעה, אולי בשל הפרקים הקצרצרים, אבל לא הצלחתי להבין מה מהכל באמת קרה? מה בא מתוך דמיונו של הגיבור? מי מאוהב במי? ומי שעזב מדוע עזב? האם בגלל שהיה מאוהב בזו שאין ביכולתו להשיג? הצלחתי רק להבין, מלבד הסיפור הפשוט והגלוי שמהווה את מסגרתו של הספר, שכמו במוזיקה יש שם איזשהו פזמון חוזר.

 

בילבלתי אתכם? ובכן זה בדיוק מה שאני מרגישה כלפי הספר הזה. האם עלי להסתפק בסיפור המסגרת הפשוט או שיש ביכולתו של מי כאן להסביר עם ספויילרים לרוב?

אני אשמח לקבל את ההסבר ואז אולי לקרוא את הספר הזה שוב. ריקי אופיר היקרה, אולי זו הסיבה שהספר הזה לא כל כך נמכר בארץ?

 

 

מחבר/ת : רביד6  

 

משי, מחליק מהיד בתוך פחות משעה ומשאיר טעם של ארומה אוריינטלית קסומה. ספר מיוחד מאוד, שונה ואחר. מרגיש כמו להיות בתוך סרט פנטזיה או הופעת אופרה כוחנית.

אהבתי, אחד הספרים הטובים ביותר שקיבלנו בשנה החולפת, אך הכנות מחייבת אותי לציין שגם הפעם לא נראה לי שהוא יצליח בארץ. אולי יצליח יותר מהפעם הקודמת, אנשים בארץ (ממדגם של קהילה מסויימת מאוד ), למדו להעריך אמנות שונה ומעורפלת, אך עדיין, לעניות דעתי, ספר שכזה לא "יתפוס". לא אספק "ספויילרים", הסקרנים יאלצו לקרוא.

לסיום, תודה על שנה מעשירה וחוויתית ועל סיום הולם ומתוק עם טעם של עוד.

רביד.

 

מחבר/ת : קורא ומשפיע

 

 כשיצא לאור בפעם הקודמת שמעתי ביקורת חמה ביותר על הספר מפיה של אחותי. אהבתי גם את כריכתו של הספר, אך לא נזדמן לי לקוראו.

 

סיימתי לקרוא את הספר תוך הרבה פחות משעה. ברור לי מדוע הספר זכה להצלחה ברחבי העולם. הוא מאוד מסוגנן וכתוב כאגדת אהבה עם נגיעות וטעמים של תרבות רחוקה. הוא מכיל חומרים שיכולים להתחבב על הקהל הרחב. הוא גם מסוג הספרים שמחניפים לקורא, המרגיש את התחכום שבכתיבה, אך מסוגל להתמודד עם הטקסט, בעיקר בזכות המרווחים והמוסיקה הנעימה של הכתוב.  אני גם יכול לנחש מדוע הוא לא זכה להצלחה גדולה בארץ. נדמה לי שאנחנו אוהבים "לאכול בגדול". קיים יחס חשדני כלפי ספרים דקיקים. התחושה היא שאנו לא מקבלים תמורה עבור כספינו אם מספר העמודים קטן. נדמה לי שרק במקרים חריגים ספר דקיק זוכה להצלחה מסחרית גדולה. אני חושב ש"מען לא ידוע" ו"מי הזיז את הגבינה שלי" (להבדיל אלף אלפי הבדלות) הם דוגמאות. כדי שספר דקיק יזכה להצלחה מסחרית גדולה בישראל, הוא חייב להיות מעולה במיוחד או כזה שנוצר סביבו באזז שיווקי נכון. נדמה לי שמשי לא ענה בשעתו על אף אחת מהדרישות.

 

והיום? תמחור נכון ובאזז שיווקי יכולים לעשות את המלאכה ולקדם את מכירות הספר.

אבל... אני הייתי מוותר. הספר הוא גימיק חביב, אבל נדמה לי שמאחורי האסתטיקה שלו (ואני באמת חובב אסתטיקה וסגנון), אין סיפור מרשים, מעניין או עמוק. הספר נגמר ולא הותיר בי כלום. את הסיפור קראנו בעבר בכל כך הרבה גרסאות. אני מצליח לדלות מזכרוני, ללא קושי, שני שירים ידועים (אחד בעברית ואחד באנגלית) שסיפרו סיפור דומה והעבירו את אותו המסר, בזמן קצר בהרבה ובליווי מוסיקה משובחת לא פחות.

 

רק עוד משפט אחד, בזכות אלון אלטרס: מתרגם בחסד מאיטלקית ומאנגלית וגם סופר מצויין ("הנקמה של מאריצ'יקה" מומלץ בחום). בראבו.

 

מחבר/ת : אשה כחמה

 

"לכל הסיפורים יש מוזיקה משלהם. לסיפור הזה יש מוזיקה לבנה. חשוב לומר זאת, משום שמוזיקה לבנה היא מוזיקה מוזרה. כשאתה מנגן אותה היטב, נדמה לך שאתה שומע את נגינת הדממה. המוזיקה הלבנה היא דבר מה קשה מאד להבנה".

כך רשם בריקו על הדף הפנימי של המהדורה האיטלקית.  וזה בעצם ממצה את הספר. את רוב הדברים שרציתי לכתוב , בעצם כתב אלון אלטרס בסוף הספר. ובכל זאת - לי לקח יותר משעה לקרוא את הספר. יומיים. קראתי לאט לאט מתענגת על כל אות.

הייתי רוצה לכתוב שזאת בעצם שיר בצורת פרוזה אבל בשירים משתמשים הרבה בתאורים ובשמות תואר , וכאן הכל קוים ישרים. הכל ישר , הכל נקי , עובדות פשוטות. דבר ראשון הספר הזכיר לי את הסופר האיטלקי ארי דה-לוקה.

פרקים קצרים , תיאורי מצב. נקרא בשקיקה. אין חשיבות בעצם לעלילה.

 

הספר נתן לי הרגשה של צלול, של בדולח , של זכות, של מים זומים , של נקי. הקטעים החוזרים (וקצת משתנים) נותנים הרגשה של חיוך וביתיות.  הדמויות , תכונותיהם רק נרמזות , לא בנויות עד הסוף. הדימיון משלים.  גם המכתב בסוף הספר , אירוטיקה נהדרת.

 

בקיצור - זה אחד הספרים הנהדרים שקראתי. שנתנו לי אור לעינים וחיך לשפתיים וגרם לי סיפוק רב.  ואני חושבת כל אוהבי ארי דה-לוקה (ואני בהחלט בחבורה הזו) , יעוטו על הספר.

 

מחבר/ת : יעלי ר.

 

ספר מקסים, ואתחיל מהסוף - כל הניתוח שכתוב בסופו אומר הכל "יקה הלבנה היא דבר מה קשה מאד להבנה" - אכן מוזיקה, אהבתי את הניגונים של הפזמונים החוזרים, מצאתי את זה די משעשע בעיניי, כמו סיפור אגדה שוב ושוב

משהו מאד ראשוני, נקי, פשוט ללא התיימרויות ואהוב.  

בעיניי המוזיקה הלבנה אינה קשה להבנה כי אם קוסמת. מאד מזכיר לי זן וקואני זן, כגון - מהו צליל מחיאת כפיים ביד אחת? (סורי אני לא זוכרת מהי התשובה )  כלומר שאלות שלא ניתן להשיב עליהן עם השכל, אך כשמגיעה התשובה יודעים אותה. יש בספר המון זן בעיניי - השקט, הדברים הלא פתורים, הדפים הלבנים, החיבור לעצמי, המון יופי.  תודה על ספר נהדר

 

מחבר/ת : Scaut

 

שלום,

הספר היה בתיק מיום ראשון. אתמול ביום חופש באוטובוסים בין התרוצצויות, סידורים ומבחנים הוא פשוט שבה אותי.

נכנסתי איתו למיטה לשנת צהריים (יום חופש!) ולא עזבתי אותו עד שסיימתי.

כמו משי - הוא נקרא בצורה חלקה כל כך,נעימה כל כך, כמו שיר ארוך שלא רציתי שייגמר ובכל זאת נגמר לי. כל כך היה לי נעים הספר הזה שרציתי לסגור אותו לפתוח מחדש ולהתחיל שוב מהתחלה כמו שיר טוב בדיסק ששמים על Repeat כדי להנות ממנו שוב ושוב ושוב....

זהו ספר איכותי ומופלא ואני כבר המלצתי עליו בכל פה.

בנוגע להוצאתו לאור מחדש זו כבר שאלה הרבה יותר מורכבת - מדובר בספר איכותי ביותר ומיוחד, הספר יצליח רק אם יקבל תמיכה מאסיבית של יחסי ציבור ופרסום, מאחר ובין השאר זהו תחום העיסוק שלי אני שואלת האם יחסי הציבור לא מוצו כאשר יצא הספר לראשונה לאור. במידה והושקעו כבר מאמצים בספר עיתונאים ומבקרים מחפשים דברים חדשים כל הזמן והוא לא ייזכה לסיקור לו הוא ראוי. במידה ולא מוצה הנושא בעבר יש מקום לתמוך בו הפעם מחדש.

כמובן שהכל תלוי בכמה ההוצאה מצפה מהספר להצליח וכמה היא מוכנה להשקיע על מנת שיצליח.

בסופו של הספר נכתב כי כאשר יצא לאור באיטליה הקריאה אותו שחקנית על במה, בעיני זהו ספר מושלם להצגת יחיד, אולי לתיאטרונטו?

בהצלחה

נאוה

 

מחבר/ת : hannale

 

את משי קראתי לראשונה לפני מספר שנים. כמו אז גם היום נשביתי בקסמו של הספר, אהבתי את מקצבו , את המוסיקה שבו.

אלסנדרו בריקו מיטיב לצייר ביד אמן רגישה אגדה. הוא כמו מושך במכחול ציור מרומז, כמו נוגע לא נוגע במשיכת מכחול על פני הנייר. כך מתוארות הדמויות, החויות , הכל כמו ציורים סיניים או יפנים בנגיעת מכחול מבלי להשהות את המכחול יותר מדי על גבי הנייר.

 אלון אלטרס היטב לבטא בדבריו באחרית הספר את כל שסיפור זה מתאר ולא הותיר לי הרבה להוסיף.

 

בעיני הספר כובש, מרתק , מתגנן לו וכמו מעביר על פנינו צעיף משי מרפרף, נוגע לא נוגע. כבר המלצתי עליו בעבר לחברי וכמובן שאני חושבת שיש מקום להוציאו שוב לאור. שווה.

 

מחבר/ת : catastrophe

 

נגינת הדממה היא קצת כמו אותו משי יפני. להחזיק את האין.

אבל משי הוא לא בדיוק הדממה וגם לא בדיוק האין. הוא דקיק ועדין כן קצת כמו חוט משי יחיד מנצנץ. אני אוהבת את הסיפורים האלה, השקטים, הקטנים שמזדחלים כאילו מעצמם לאט לאט דרך העינים לראש. משתרגים סביב הקיבה, הלב, הכלים. שולחים ענפים דקים מתפתלים סביב הזרועות, הצוואר. ואתה כולך בתוכם, בלי לשים לב שכבר תכף נגמר הסיפור. קצת אולי מזכיר את "ספינות טרופות" בעדינות שבו.

 

וכן, אני אחזור על המילה עדינות שוב ושוב, כי זה מה ששבה כך את לבי בסיפור הזה. אותו הסיפור בצעקות, ברעש וצלצולים היה הורס לי אותו. אבל בשקט בשקט הרווה ז'ונקור נוסע ליפן. בשקט בשקט הוא מתאהב בפילגשו של איזה יאקוזה אצילי. בשקט בשקט הוא חוזר לאשתו בעלת הקול היפה ואוהב אותה בעדינות בעודו בונה לו גן לאט לאט. אפילו הבגידה כאן מהוסה, לא חבויה אבל לא זועקת.

 

אין בו את מה שהופך ספר סתמי לספר שאקח איתי אל הנצח, אבל זה סיפור ענוג ומקסים. הוא לא כבד מידי או מסובך מידי, וכבר אמר פה מישהו שהוא מתוחכם מספיק בשביל להחמיא לנו שאנחנו קוראים ספרות מתוחכמת, אבל עדיין, שנבין אותה. אני מניחה ששיווק במקומות הנכונים יכול להביא למכירה בכמות סבירה. גם את זה אמרו לפני אבל תמחור נכון חשוב כאן מאוד. אתם לא תצליחו לעבוד על עם ישראל ולמכור לו 120 עמודים במחיר של 400.

 

יערה

 

מחבר/ת : לינורב

 

אני קיבלתי את הספר לידי כבר בשבוע שעבר, ספר דקיק והיה ברור לי שאני אקרא אותו במהירות על, כמו רוב הקהילה כאן. ולכן החלטתי לעשות ניסוי. הנחתי את הספר בצד ערימת הספרים שלי והמתנתי עד שיתחילו התגובות בפורום לזרום.

רק כדי להסביר את עצמי עד היום הקפדתי, מאוד עם כל לבן שהגיע שלא לקרוא את התגובות בפורום עד שלא אקרא את הלבן בעצמי, תמיד קודם כל קראתי גיבשתי דעה על הספר ורק אז פניתי לפורום לשמוע מה כולכם חושבים על הספר, והפעם החלטי הפוך, רציתי לבדוק אם זה משנה.

ולמי שהסתקרן- זה שינה לי מאוד,

ההתחלה של הספר לא כ"כ זרמה לי, עברו מס' עמודים עד שהצלחתי למצוא את המוסיקה של הסיפור, את הלחן שכתב הסופר, ואז כשמצאתי את מה שרובכם כתבו כאן על הספר פשוט שקעתי בתוכו, כמו ההרגשה שיש כששומעים מוזיקה טובה, אבל באמת, הספר התנגן מעצמו, החזרות המונוטויות, הדברים שאין צורך להעלות אותם על הכתב כי סגנון הכתיבה שממעט במילים וברגשות ניגן את עצמו בשבילי.

 

לגבי השאלה האם להוציא לאור מחדש? זה כבר קשה יותר, רב מכר אני לא חושבת שהספר הזה יהפוך להיות בארץ, אבל אולי כחלק מאוגדן סיפורים ייחודי, אולי יחד עם ספרים אחרים של הסופר- שלצערי עד היום טרם נתקלתי בו זה יכול לעבוד.

בכל מקרה אם תחליטו בהוצאה כן להוציא את הספר מה שבטוח זה ידרוש הרבה עבודת שיווק נכונה כי לדעתי זה לא ספר שכל אחד יכול להנות ממנו.

 

מחבר/ת : arishor

 

אכן תיאור קולע לתחושות כתבה אשה כחמה וכמובן אלון אלטרס. לא אתיימר לחפש ולהוסיף יותר ממה שצריך אך חשבתי משום מה על סיפורה של "טרויה" והלנה היפה...היכולת להניע צבאות ולנוע על פני יבשות וכל זאת עבור הדבר הבסיסי ביותר שבין גבר לאשה חוצה יבשות וימים, ואותו מוטיב חוזר על עצמו בספרו של בריקו. למעשה כל העלילה סביב תולעי המשי הנה שולית ורק עוטפת את הסיפור האמיתי שבין גיבור הסיפור לנערה ביפן.

המתח האילם שיצר בריקו על ידי המבטים והתחושות בין הגיבור לנערה, בין הגיבור לנערה כשבתווך עומד הראי סקי, ובין הגיבור לאשתו מועבר באופן ישיר לקורא עד כדי תחושה שכאילו הקורא נמצא במקום האירוע וחווה את התחושות על עצמו.

 

אין ספק יצירה מעניינת ומושכת, (אגב לא ברור לי מדוע לא הספר לא הצליח בארץ - אצלי הוא הצליח ונראה לי שאני לא בודד...).

 

לסיכום - מומלץ, למה אתם מחכים.....

 

להת' ארי

 

מחבר/ת : לינורב

 

אני קיבלתי את הספר לידי כבר בשבוע שעבר, ספר דקיק והיה ברור לי שאני אקרא אותו במהירות על, כמו רוב הקהילה כאן. ולכן החלטתי לעשות ניסוי. הנחתי את הספר בצד ערימת הספרים שלי והמתנתי עד שיתחילו התגובות בפורום לזרום.

רק כדי להסביר את עצמי עד היום הקפדתי, מאוד עם כל לבן שהגיע שלא לקרוא את התגובות בפורום עד שלא אקרא את הלבן בעצמי, תמיד קודם כל קראתי גיבשתי דעה על הספר ורק אז פניתי לפורום לשמוע מה כולכם חושבים על הספר, והפעם החלטי הפוך, רציתי לבדוק אם זה משנה.

ולמי שהסתקרן- זה שינה לי מאוד,

ההתחלה של הספר לא כ"כ זרמה לי, עברו מס' עמודים עד שהצלחתי למצוא את המוסיקה של הסיפור, את הלחן שכתב הסופר, ואז כשמצאתי את מה שרובכם כתבו כאן על הספר פשוט שקעתי בתוכו, כמו ההרגשה שיש כששומעים מוזיקה טובה, אבל באמת, הספר התנגן מעצמו, החזרות המונוטויות, הדברים שאין צורך להעלות אותם על הכתב כי סגנון הכתיבה שממעט במילים וברגשות ניגן את עצמו בשבילי.

 

לגבי השאלה האם להוציא לאור מחדש? זה כבר קשה יותר, רב מכר אני לא חושבת שהספר הזה יהפוך להיות בארץ, אבל אולי כחלק מאוגדן סיפורים ייחודי, אולי יחד עם ספרים אחרים של הסופר- שלצערי עד היום טרם נתקלתי בו זה יכול לעבוד.

בכל מקרה אם תחליטו בהוצאה כן להוציא את הספר מה שבטוח זה ידרוש הרבה עבודת שיווק נכונה כי לדעתי זה לא ספר שכל אחד יכול להנות ממנו.

 

מחבר/ת : arishor

 

אכן תיאור קולע לתחושות כתבה אשה כחמה וכמובן אלון אלטרס. לא אתיימר לחפש ולהוסיף יותר ממה שצריך אך חשבתי משום מה על סיפורה של "טרויה" והלנה היפה...היכולת להניע צבאות ולנוע על פני יבשות וכל זאת עבור הדבר הבסיסי ביותר שבין גבר לאשה חוצה יבשות וימים, ואותו מוטיב חוזר על עצמו בספרו של בריקו. למעשה כל העלילה סביב תולעי המשי הנה שולית ורק עוטפת את הסיפור האמיתי שבין גיבור הסיפור לנערה ביפן.

המתח האילם שיצר בריקו על ידי המבטים והתחושות בין הגיבור לנערה, בין הגיבור לנערה כשבתווך עומד הראי סקי, ובין הגיבור לאשתו מועבר באופן ישיר לקורא עד כדי תחושה שכאילו הקורא נמצא במקום האירוע וחווה את התחושות על עצמו.

 

אין ספק יצירה מעניינת ומושכת, (אגב לא ברור לי מדוע לא הספר לא הצליח בארץ - אצלי הוא הצליח ונראה לי שאני לא בודד...).  לסיכום - מומלץ, למה אתם מחכים.....

 

 

מחבר/ת : michellez

 

אני רוצה קודם להתוודות שמאוד קשה לי לכתוב ביקורת שיבינו אותי, את דעתי על הספר.  בספר הזה, בסופו, יש ניתוח מפורט של הסיפור ומה היתה כוונת הסופר. מאוד התחברתי לזה.

הרגשתי שאני נשאבת לתוך הסיפור, וכאילו הייתי בכל המקומות שהרווה זו'נקור היה בהם. ולא הפריע לי כלל שכל פרק חזרו על אותם מקומות שוב ושוב. יכולתי לדמיין לעצמי כל תיאור שהיה בספר. קסמו לי התיאורים על המשי, על הבד שלו הרכות שבו. המסע ליפן וחזרה לצרפת. התיאורים היו בעיני קסומים.

 כאבה לי הבגידה שלו בהלן (אשתו של הרווה ז'ונקור). אישה מעט פאסיבית אבל למרות זאת יודעת הכל. וכאב לי לדעת שכך היא בוחרת לחיות את חייה. ולסיכום, אני מצטטת מתוך הספר: "יש בספר יכולת לרתק באמצעות סיפור פשוט".

 

מחבר/ת : oferlvi

 

משי הוא ספר קצר וככזה ניתן לקריאה ב"שוט"אחד, מה שבהחלט מוסיף מבחינת הכניסה לאוירה, אהבתי את הדיוק בתיאורים ואת היכולת למצות במשפט או שניים עולם ומלואו ואהבתי כמו כן את הסיפור עצמו שכאילו לא קורה בו כלום אבל הוא מתאר עולם שלם של חיים אהבה תשוקה קנאה רצח ואיך האדם משתנה בשל כך.

גם הפרקים הקצרים יחסית מוסיפים לקצב הקריאה, למעשה בעיני דומה הספר יותר לספר שירה מאשר לפרוזה וכאן האבל...

נשאלנו אם הספר שלא הצליח בארץ בעבר הוא בעל פוטינציאל ולדעתי יש כמה גורמים שעשויים להפריע להצלחתו. ראשית היותו ספר שקשה להשליכו לסוגה מסויימת היא בעייתית כיוון שבדרך כלל רוב הקוראים מחוברים לז'אנרים כאלה או אחרים מוכרים.

גם אורכו הקצר עשוי להוות בעייה אצל ישראלים רבים "עלות תועלת" בספר כזה נמוכה.

למרות האמור לעיל במידה וייצליחו להשקיע וליצור איזה שהוא עיניין, אפילו באמצעים מאכותיים בהתחלה, אהבתי את הדרך שבה הסופא הציג אותו לקהל, ולרתום לספר קהל מסויים יתכן והוא עשוי להצליח. קשה לי לראות אותו רב מכר אלה שוה אם יצליחו ליצור סביבו מספיק "רעש".

 

מחבר/ת : hamevakeret

 

את הביקורת הזו אני כותבת "על עיוור", בלי תכנון אמיתי . אני לא כל כך בטוחה לגבי מה שאני חושבת על הספר. הוא קצת כמו קוביית שוקולד מריר, שנמסה לאיטה בפה, ומשאירה אוך לבסוף עם טעם עמום, מריר מתקתק. כי מה בעצם ניסו לומר לנו בספר?

אני באופן אישי שונאת התנהגויות כמו של "הלן", התננגויות המייצרות ראיות שיפלילו את האהוב. בדיוק כמו בשיר "סיגליות" של דיוויד ברוזה. אני מתקשה להשתחרר מתחושת ההחמצה של הזוג.. הרי "הלן" היתה ויכלה להיות האישה האחרת. למה היא לא נתנה לו גם מהצד הזה שלה? למה היא גרמה לו להתענות. למה היא ייסרה את עצמה?  

הספר עורר בי מחשבה כלשהי על זוגיות, צדדים נסתרים באישיות, ואיפה זה "סוף העולם" שלי.

 

אינני יודעת אם הספר יצליח או לא, בעיקר משיקולי תמחור, כפי שכבר ציינו קודם. אני ממליצה להוציא את הספר תחת פרסום ומחיר מוזל. אפשר לצרף מתנה צעיף/ עניבת משי... מתנה יוקרתית לכל קורא.  הביקורת/ הסבר בסוף הספר תרמו מאוד להבנה ולחוויה. אני נהניתי, תודה.

 

מחבר/ת : חנפי

 

גם לי היה ברור שאידן הוא לא בחור תמים מהתחלה ולא הבנתי למה אף אחד לא ראה את הדברים כמות שהם (שדרך אגב אונה מוס מודה שיהיו לה שלל סימנים מחשידים איפשהו באמצע הספר)

לדעתי אידן באמת התאהב בה אבל הוא גם ידע לנצל את האהבה הזאת לטובתו. אני חושבת שאידן ידע שהוא לא באמת יכול להיות עם אונה מוס לנצח כי האהבה שלו למולדת והתחייבות שלו למטרה חזקה יותר מאהבה והתחייבות לאישה. למרות שהרגשות והאהבה שלו אמיתיים.

לא יעזור כלום, לי יש את התיאוריה שלי לגביו ואני יחלוק אותה איתכם.

הוא התאהב באונה, בתמימות שלה ובחיים הפשוטים שהיא חייה. הוא קיווה שדרכה הוא יחיה חיים נורמלים. הוא לא הפסיק להגיד לה כמה הוא אוהב אותה וכמה הוא רוצה אותה ושהיא הדבר הכי נפלא וטהור שקרא לו בחיים. הוא לא רצה לחזור להיות פעיל, אבל המציאות האירית הכתיבה לסיפור האהבה כללים שונים והוא חזר להיות סוכן, טרוריסט, בוגד, בקיצור פעיל וקיבל משימה שנשבע שהיא לא תפריע לו לחיות חיים נורמלים עם אונה, כי זו המשימה האחרונה שהוא יקבל ואח"כ הם יחיו באושר ועושר והוא החליט לקחת את אונה איתו להולנד. אבל אידן היקר הוא ג'ייקל והייד (מאהב וטרוריסט) ויודע שבמקרה הצורך הוא ישתמש באונה.

שהם נסעו להולנד לאידן היו 2 משימות. האחת למצוא את השלט עם חומרי הנפץ והשני להיות עם אהובתו. הוא ביקש את ידה, וקנה לה טבעת יהלום וביקש ממנה שתעביר בשבילו את השלט והוא יחזור עוד יומיים. האם הוא ידע שהוא לא יראה אותה יותר ושהוא הורס את חייה?!?

הוא אמר לה במפורש לקחת את המעבורת. הוא נתן לה ולנהג הוראות מפורשות להגיע למעבורת כי הוא ידע את כל הסיכונים והסיכויים שיש לאונה להיתפס או לא. אידן היה בטוח שאונה תגיע הביתה בשלום. הוא נשאר בהולנד רק ביגלל שהוא פחד שבמקרה אונה תיתפס, אבל מה הסיכוי שזה יקרה? היו לה הוראות ברורות ממנו והיא הייתה צריכה לציית להם.

לצערנו אונה נתפסה וסיפור אהבתה עם אידן תוארה כטרורסט המנצל ילדה תמימה והורס את חייה.

כן הוא הרס את חייה. היא בכלא והוא חופשי איפשהו באירופה (אולי אפילו אירלנד). בדיעבד אפשר לחשוב שהוא ניצל אותה ולא באמת אהב אותה, אבל אני יודעת אידן באמת אהב את אונה וקיווה וחשב שהיא הסיכויי שלו לחיים נורמלים. אהבה אמיתית אי אפשר לזייף לאורך זמן רב ואונה ואידן היא ביחד תקופה ארוכה.

אולי אני יותר רומנטית ותמימה מאונה, אבל הוא אהב אותה. אני בטוחה בזה.

 

מחבר/ת : Shira1

 

כבר הרבה זמן לא נהנתי כל כך מספר או הרגשתי כזו עוצמה של רגשות עם כל מילה כתובה... כל כך מזוקק, טהור, מדויק, רך כמשי, מושך כקסם, מינימלי כאומנות יפנית. הנאה צרופה!  

והערה נוספת, גם אחרית הדבר מאד מוצלחת בעיניי, נוגעת בדברים החשובים בלי דברנות יתר המאפיינת בד"כ חלקים אילו.

 

מחבר/ת : ofra17

משי טהור. אסור להסס, מומלץ להוציאו לאור בהקדם וחשוב לבחור עטיפה מתאימה (ונעימה כמשי)עם ציור של פוג'יטה או שמלת משי של המעצב איסי מיאקי. כבר מזמן לא נהניתי מקריאת ספר מקסים, מושך בחוטי משי ששזורים כמו שיר נוגה ומעורר אין ספור מחשבות. אני מודה למי שהחליט לשלוח אותו על שעות של הנאה צרופה.

 

מחבר/ת : ilanacha

 

ספר חביב, כתיבה נעימה . הכתיבה הזכירה לי אגדות עממיות וצ'יזבטים מסביב למדורה וככזה הוא בהחלט נחמד, מעודן, יש בו מספר רעיונות ודימויים יפים. לא מעמיק וממצא אך גם חסר יומרה להיות כזה, וכמו שהוא הוא מסופר היטב.

בגילי המופלג הוא לא ממש הצליח לרגש אותי אך לא מוצאת סיבה לקטול אותו – נדמה לי שאם הייתי נחשפת אליו בגיל צעיר יותר, הייתי נהנית ממנו יותר. לכן נדמה לי שכדאי אולי לשקול להוציא אותו כספר לבני הנעורים. שם גם יש סיכוי שאורכו (או יותר נכון קוצרו) יהיה לו ליתרון.

 

מחבר/ת : mimiamir

 

אחרי שכתבתי במוצ"ש את דעתי על הספר "משי",קראתי את רוב התגובות, או אולי אפילו כל התגובות, שנכתבו עליו. כיוון שאהבתי את הספר, אהבתי גם את התגובות של מי שאהבו אותו, והיו כמה תגובות יפהפיות. גם אני המלצתי מאד להוציא אותו לאור מחדש, אך לא התייחסתי לבעיות הטכניות. אך כיוון שרבים התייחסו, והיו הצעות של הוספת צעיף משי לספר, או פיסת משי בכריכה, או משהו דומה: הרעיונות נחמדים, אך לא נראים לי מעשיים.

נכון שאל אחד הספרים של גיל חובב, למשל, היה מצורף סינור (צריך לומר סינָר) נחמד. אבל זה מייקר את הספר, וגם לא נחוץ. הספר "משי" אינו זקוק לשום תוספות כדי להימכר.

 

עטיפות הספרים של היום, יש להן ממילא מגע משיי נעים, ולא צריך להוסיף משי אמיתי (או מזוייף).

 

לגבי היותו ספר דק - אינני רואָה שום בעיה. לא כל ספר חייב להיות עב כרס, ואם מחירו לא יהיה מוגזם, אין שום סיבה שלא יקנו אותו. יש לי גם הרבה ספרים קטנים או דקים, ואפילו ספרים קטנטנים, ואני לא אוהבת אותם פחות בגלל זה. להיפך, הם בד"כ יותר חמודים ומיוחדים. ורק דוגמא לספר לא חמוד, אלא רציני, שהוא בגודל של "משי", אבל דק ממנו, הוא סיפרה המצויין של קרסמן טיילור "מען לא ידוע" (בהוצ' זמורה -ביתן, 2001). קניתי אותו לפני שנים אחדות לעצמי, וכיוון שהתרשמתי ממנו עמוקות, קניתי עותק גם לאחי ולגיסתי.

 

"ידיעות אחרונות", אל תהססו להוציא את הספר לאור מחדש. קצת פרסומת, והוא יסתדר בעצמו!

 

בהצלחה,

מיכי (מיכל).

 

מחבר/ת : שולה לזר

 

היתה לי חוויה נדירה בקריאת הספר "משי". מקסים ,מפתיע , חד וחלק. מזמן לא קראתי ספר כל כך לירי עדין ודק כמו שיר לילה עדין. למה הספר לא הצלייח? יתכן שאנחנו יותר מדי מצואיסטים ולא מעודנים.אבל נראה לי שנצליח להוציא את הספר במספר לא גדול של עותקים כמתנות. את העטיפה היתי עושה בציורים מהמזרח הרחוק.אולי אפילו משהו ארוטי בגווני כחול.

בהצלחה.

שולה

 

מחבר/ת : ג'וד

לומר את האמת, אחרי מה שכתב אלון אלטרס בסוף הספר אין הרבה מה להוסיף. (אני מתאהבת באיש הזה!) 

גם אני חשתי את היצירה המוסיקלית עם החזרות. יצירה קלאסית מהסוג המעולה ביותר, מעודנת, מצועפת כראוי במשי דק ומעולה, קולחת ושובת לב. זה לא רב מכר אבל ראוי שיודפס ויוצא לאור.

 מעולה!

 

מחבר/ת : dalit r

 

כמו רבים לפני (פה ובשיתופים קודמים) גם אני אהבתי את משי שהוא ספר עדין, התיאורים בו

יפהפיים, הדמויות מרתקות גם אם לא מורחבות מספיק (אחת מבעיות הסיפור קצר לטעמי),

תיאור המכתב ארוטי וענוג להפליא.

תוספת הדברים של אלון אלטרס, שמתרגומו נהנתי, מרחיבים ומבהירים.

לדעתי - בהחלט ראוי להדפסה מחודשת עם פרסום נרחב יותר. גם אם לא יהפוך לרב מכר -

והוא לא - יהיו לו קוראים. אני אמליץ

 

מחבר/ת : mishelef

 

נתפסתי לקריאת הספר מתחילתו וקשה היה להניחו מהיד (מזל שהתחלתי לקראו ביום ששי).

קשה להגדיר אם זהו ספר פרוזה או ספר שירה , ברור ששניהם משמשים בו יחד.לא רק העלילה מושכת לקראו אלא גם מבנהו הנוח בצורת פרקים קצרים מקילים וממריצים להמשיך קדימה.

לעיתים גם עלילה פשוטה אך רחבת יריעה זוכה לשבחים ,מה גם שהיא מהווה אתנחתא ראויה לספרי המתח להם זכינו לאחרונה ולכל ההוויה בה אנו מצויים.

אם אשאר בתחום הספרותי-ומבלי להכנס להבט הכלכלי של הוצאה לאור של ספר מסוג זה - הרי אין לי ספק כי ראוי הוא להמצא בחנויות הספרים, ולו רק עבור קורא האנין האוהב סוג זה של ספרות.

ספר שממומלץ ביותר לקריאה מהנה!

 

מחבר/ת : רוני נפקר

 

אפתח ואומר שזו הפעם הראשונה שאני נתקלת בספר, לא יצא לי לראות אותו בהוצאה הקודמת שלו.

 

משי הוא ספר יפיפה, פיוטי שלוקח את הקורא לטנגו סוער.

הספר נקרא בנשימה עצורה עם אתנחתאות קצרות כדיי לקחת נשימה מהסחרור החזק של יצרים ותשוקות.

 

אחרית הדבר שופכת אור רב גם על המחבר ועם על טיבו של הספר, וכפי שרשום באחרית אכן יש צורך וגם רצון לקרוא ספר זה שנית (אני מתכוונת לחזור ולקרוא בו שוב בעוד מספר שבועות) .  לגביי הוצאתו מחדש אני בכול זאת חלוקה, למרות שמאוד אהבתי אותו, הוזכר כאן ע"י חבר/ה מהפורום אנחנו אוהבים לקרוא ספרים עבים- מה שדיי נכון.

בד"כ הספרים הדקים שנכנסים לרביי מכר הם גם ספרים של סופרים מוכרים (זכרונות מהזונות העצובות שלי/מרקס, גמילה/אייטימטוב) כך שהספר נמכר בזכות המחבר.

קשה לי לראות ספר דק של מחבר כמעט/לא ידוע שנמכר.

 

שורה תחתונה- להוציא אותו למען תרבות או לוותר על הוצאתו מחישובים כלכליים.

 

מחבר/ת : MikeGor

 

מזמן אני לא זוכר את עצמי גומע ספר ביום. בחוץ מזג אוויר סגרירי ומספרים ברדיו שיורד מבול בכל הארץ ורק לכאן הגשם בושש לבוא. כבר בעמודים הראשונים העריכה של הספר משכה את העין. ללא יומרות. פרקים קצרים ועניניים.

 

באיזה קלות נסחפתי להרפתקאה ומצאתי את עצמי בשני קצוות עולם, שהפכה אט אט לסיפור אהבה וחלום.

הספר פשוט, ללא יומרות, אך עם זאת מאוד כנה ואמיתי.

המוזיקה הענוגה של שבת מתנגנת לי ברקע, כאילו היא הגיע עם הספר כסוג של תפאורה. ומסתבר שהדבר לא מקרי, ככה בעצם נולד הסיפור כולו.  

הספר מאוד קריא וסוחף למדי, גם אם הוא לא נמנה עם הספרים הגדולים של כל הזמנים בהחלט ספר שצריך לקרוא. גם חוסר התיאורים לא פוגע כהו זה בעלילה, ואנחנו חוצים עם הדמות הראשית את ערבות אסיה ואירופה שוב ושוב.

 

מומלץ בחום, ביום גשום, כאשר מי שחשוב לכם לא לידכם, וגעגועים צובטים בלב... (מוסיקה שקטה ו- יתאימו עד מאוד )

 

מיכאל

 

מחבר/ת : meiro1

 

לתחושתי זה הוא ספר כמעט נפלא.....הוא רומן שמושך אותך לקרא אותו בפעם אחת....לא לעצור לרגע כי אתה רוצה לדעת מה קורה בביקור הבא ובבא ואז....הסוף.....מאכזב....הופך ספר נפלא....לכמעט נפלא...... סיגליות של דיוויד ברוזה...אם הוא יידע בטח ישתגע....

 

מחבר/ת : mimiamir

 

קראתי את הספר "משי" של אלסנדרו בריקו, ותוך כדי קריאה החלטתי לקרוא אותו שוב. זו גם המלצתו של אלון אלטרס, המתרגם, ב"אחרית דבר" שלו. לכן חשבתי לדחות את דברַי לגבי הספר. במחשבה שניה, אכתוב כבר, בכוונה להוסיף עוד לאחר קריאה נוספת. אלא שכרגע דחוף לי להמשיך לקרוא את סיפורי האהבה שיידונו במיפגש שלנו.  

חשוב לי לכתוב כבר, אף שאני בטוחה שלא הבנתי לגמרי את הספר, כי אני ממליצה בהחלט להוציא אותו לאור שוב, וללא דיחוי. אל תפספסו אותו, הוא מיוחד מאד!

כבר מתחילת הקריאה, הזכיר לי הספר את "בדולינה",ספרו המקסים של גבי ניצן, (עם האיורים החביבים של איילת זורר).

 

הספר קריא מאד, גם מבחינת התוכן והחיסכון במילים, גם מבחינת התרגום והעריכה המדוייקים, וגם מבחינת החלוקה לפרקים קצרצרים. פשוט כיף לקרוא.

לא הכל היה מובן לי, ושמחתי מאד על אחרית הדבר של המתרגם. הוא התייחס לדברים שונים שחשבתי עליהם תוך כדי קריאה, וגם הוסיף הבהרות שלא חשבתי עליהן, בעיקר לגבי המוזיקליות של היצירה. זה נתן לי קו מחשבה נוסף על היופי והאסטטיקה של הספר  העדין והמיוחד הזה.

 

יש כמה דברים קטנים וטכניים, שהטרידו אותי בקריאה; אחד מהם הוא עניין הקילומטרים. בכל פעם מדובר על 2,000 ק"מ של ערבה רוסית (ואני כותבת בכוונה בספרות ולא באותיות) בדרך לשם (יפן), ו-4,000 ק"מ של אדמה סיבירית בדרך חזרה (לצרפת). זו בוודאי לא טעות, כי זה חוזר בארבעה מסעות (רק הדרך חזרה בפעם האחרונה שונה, אבל זה לא חשוב). האם הוא מונה את הקילומטרים ממקום אחר? לא התעצלתי, ובדקתי את הדרך באטלס, והיא באמת ארוכה ובוודאי מייגעת מאד.

שמתי לב גם לאגם בייקל, שבכל מסע מצויין שאנשי המקום, או בני המקום, כינו אותו בשם אחר: ים, הדֶמון, האחרון, הקדוש. מה משמעות הדבר?  

בסיכומו של עניין, נהניתי, אך נשארתי עם חידות לא פתורות. ובוודאי אחזור לקרוא בו פעמים נוספות ולנסות להבין טוב יותר את התוכן, את המשמעויות ואת המסרים שבספר.  (ועכשיו אני רוצה לקרוא מה שכתבו חברַי לפורום).

 

מיכי (מיכל).

 

 מחבר/ת : אביגיל ג

 

אני לא אגיד שהספר לא קריא. הוא קריא. הוא גם מאוד קצר, מה שגורם לקריאות שלו לתת סיפוק מיידי. הופ, הפכתי עמוד והגעתי לחצי הספר. הופ, הפכתי עוד שניים ונשאר רק עוד רבע. הופ, אני יכולה לרוץ לספר לכל חבריי שקראתי את הספר בחצי שעה

ובכל זאת,

לדמויות אין יותר מדי עומק. כן, יש בזה הגיון בהתחשב בעובדה שמדובר בנובלה קצרה ולא ברומן עב כרס. אבל רבים וטובים כבר הוכיחו שאפשר לתת עומק גם בנובלות, והשם הראשון שעולה הוא ארי דה לוקה. נכון שבכל הנובלות זו בדיוק אותה דמות, אבל אי אפשר לטעון שחסר בה עומק.

מעבר לזה שאין להן עומק, או יותר נכון, בגלל, התקשיתי להיסחף. קראתי עד הסוף (כי בסך הכל לא מדובר בטרחה גדולה במיוחד, כולה 100 וקצת עמודים), אבל אני לא יכולה להגיד שפינטזתי לדעת מי הבחורה הלבה שנמצאת ביפן ב 1860, או למה היא נדלקה דווקא על ידידנו הרווה. היא פשוט לא הייתה מספיק רלוונטית עבורי. לא היה בה שום דבר שאני, כקוראת, יכולתי לגעת בו. הסיטואציה אמנם מסקרנת, אבל כדי שאני ארצה לטרוח לפתור את העניין צריך לתת לי משהו מוצק יותר להיאחז בו. כאן לא מדובר אפילו על עומק ממשי, כי ברור שמחסום השפה לא יאפשר את זה, אבל בכל זאת: מבט, תנועה כלשהי או פיסת מידה מסקרנת שתגרום להיסטוריה של הדמות הזו להפוך למשהו ששווה לי להפוך בשבילו עמודים.

 

מעבר לזה, הסוף הוא בעיניי גימיק מוחלט, ואני מודה שאפילו קצת גימיק של ספרי מתנה. הספר הזה מזכיר לי שני ספרים נוספים: "פרחים לגברת האריס" לפול גאליקו, ו"בלזק והתופרת הסינית הקטנה" לדאי סיג'י. שניהם ספרים חמודים, קצרצרים וקריאים, בשניהם יש גימיק סיום ולשניהם יש מסר דידקטי שקשור לזה שאתה לא יודע להעריך מה שיש לך עד שזה אבד, ושהדברים החשובים באמת אינם פיזיים. בקיצור, חידוש גדול אין כאן.

 

כדי לא להיות הפארטי פופרית הטוטאלית, אציין שוב שהספר אכן קריא ואני מאמינה שיש לו בהחלט שוק. כל קוראי ארי דה לוקה, וכל אלו שאהבו את גברת האריס ואת התופרת הסינית עשויים בהחלט ליהנות מהספר.

עבורי, זה לא היה זה.

 

מחבר/ת : irisa55

 

תשובה חד משמעית קשה לי לתת. אני אישית אהבתי אבל אני לא בטוחה לגבי טעם כלל חובבי הספרים. אמנם קל לקרוא את הספר ויש מידה לא מבוטלת של יופי ביכולת לכתוב בלי להכביר בתיאורים או התבוננות לנפשות הפועלות.... אבל מצד שני, יש קצת הרגשה של חוסר במבט פנימה, לתוך הנפשות הפועלות. לדעתי, צודק המתרגם באחרית הדבר שהוא הוסיף - שהספר בעצם הוא סיפור על חוסר יכולת לתקשר, הן עם הסובבים והן של הדמות עם עצמה, אבל כדי לקרוא את הספר, אולי כדאי לקרוא את אחרית הדבר לפני קריאת הספר עצמו. מבחינה שיווקית - אולי אני מחטיאה פה בגדול - אבל נראה לי שספר כזה פונה לקהל יעד מצומצם מראש, קהל שיודע להעריך אופן סיפור ולא רק תוכן סיפור ובמקרה הזה הרבה יותר אופן סיפור מאשר תוכן סיפור.שיווק של ספר כזה צריך, לדעתי לקחת את זה בחשבון.

 

מחבר/ת : אורית משי

 

קראתי את "משי" בערב אחד. יש בו משהו אחר ושונה מרוב הספרים שאני קוראת בדרך כלל, ואני מניחה שאם הייתי פוגשת אותו בספריה לא הייתי לוקחת אותו לקריאה מרצוני. לשמחתי, "חוייבתי" לקרוא אותו ונהניתי ממנו מאד. לא הכל פתור, ולא הכל לגמרי ברור, ויכול להיות שזה בדיוק הקסם שלו, ואותי הוא ריתק.

ממליצה מאד להוציא אותו לאור, ולו כדי לתת הזדמנות לאנשים כמוני, שלא נוטים להחשף לספרות מסוג זה, לקרוא ולהנות.

 

מחבר/ת : אטילה ש.

 

רך, עדין, מלטף, נעים, קליל, נוגע לא נוגע, פוגע, ועוד איך פוגע. מעט עמודים, מעט מילים. הרבה משמעות. עמוק, אך לא עמוק מדי, קליל - אך לא קליל מדי. קצת קיטש, קצת לא. בעיקר לא. ובעצם, זה לא כל כך משנה. מי אמר שקיטש זה רע.

 

ישנם לעתים ספרים, שכל מהותם הוא בקיומם. בעצם העובדה שהפכו לספר, בין עטיפות צבעוניות, מונחים על המדפים. מבין מאות ואלפי המילים, אולי שתיים, אולי שלוש, אולי מאה נוגעות באדם בדרך כלל. במקרה של "משי", המילים זורמות כמו כלום, מקנות לספר תחושה של זרימה אדירה, בלתי פוסקת, קצבית, סוחפת.

 

אתגרו של האדם העייף מטלטלות היום טמון לעתים בעוד עמוד, בעוד שורה. כולנו רוצים לקרוא, אך העייפות, התשישות, העיניים - מכניעות אותנו חיש מהר. אך ראו זה פלא: "המשי" רק פתח את העיניים עוד ועוד, והן גמעו את המילים זו אחר זו, משורה לשורה, מפיסקה לפיסקה, מעמוד לעמוד.

 

והופ, לפתע זה נגמר. כה קצר, כה פתאומי. כה יפה. כה אמיתי. כה נכון. בלי תוספות, בלי צבעי מאכל, בלי תיבול יתר. סתם האמת, המציאות.

 

לא ברור מדוע הספר הזה לא הצליח עד כה בישראל, אולם אעשה הכל כדי שכולם יידעו עליו. החלטה נבונה לפרסמו שוב. יוצא מן הכלל. רגיש, עדיין, נוגע. כל כך אמיתי. מזמן לא נהנתי לקרוא כל כך. מזמן לא שמחתי שלימדו אותי לקרוא.

 

מחבר/ת : משפיע

 

הספר מאד קריא, ובהחלט זורם, אבל, באיזה שהו מקום יש הרגשה של פיספוס, הפרקים הקצרים הם אלו שיוצרים את חווית הקריאה, ולכן הספר הזה "נטרף" פשוטו כמשמעו, משום שקל מאד לשכנע את עצמך לפני שהעיניים נעצמות, לקרוא "רק עוד פרק אחד" ועוד אחד ועוד אחד.  

אבל בסופו של דבר בשעת הערות, כאשר את/ה לא בשלב טרום השינה, ואין לך את הצורך להספיק עוד פיסת תרבות לפני שהעפעפיים יצנחו, יש הרגשה של משהו מתמסמס, הספר בלי בשר, אין התחברות לדמויות, אין הזדהות, הספר חולף על ידך.

 הספר מזכיר במעט את הספר "הר אדוני" במבנה ואולי גם קצת בסיפור (זו הצרה עם ספרים כאלה, לא זוכרים מה הסיפור, על-אף אורך הספר).

 

בסיכומו של דבר, הספר קליל וקריא, מתאים לקריאה בנסיעה, במקום לבזבז את הזמן על עיתון, אבל לא במקום קריאת ספר אמיתי.  זו דעתי הבלתי קובעת. אני פתוח להערות והארות!

 

מחבר/ת : sharonami

 

כל כך אהבתי לקרוא את הספר הזה. יכול להיות שמבחינה שיווקית הוצאתו מחדש לא תהיה כלכלית. כשם שאני אוהבת סיפורים קצרים ומרבית האנשים לא אוהבים. את טעמנו כקוראים משפיעים לא ניתן בוודאות להשליך על כלל ציבור קוראי הספרים. עם זאת ישנם כמה סיפורים יוצאי דופן בסגנון כתיבתם שזכו לאהדה רבה : לדוגמה - ספר השירה הפרוזאית של מאיה ערד (מקום אחר ועיר זרה) או "ספר האלף בית" של דן צלקה הבנוי בפורמט של מילון אישי וזכה בפרס ספיר.

 

ולענייננו - הספר משי מהווה חוייה בלתי נשכחת לקורא. דווקא בשל אופיו הייחודי. הוא זורם על מי מנוחות מחד, ומכיל מספר אירועים מכוננים מאידך. הוא זורם כמו שיר וכולל אפילו פזמון חוזר (כפי שהיטיב להסביר המתרגם המוכשר - אלון אלטרס - שספרו נקמתה של מאריצ'יקה מומלץלקריאה).  המילים ברורות ופשוטות. הרבה עובדות מובהרות בצורה גלויה אולם הסיפור נותר מסתורי, בסגנון חושף טפח ומכסה טפחיים.

 

אינני רוצה לפרט, בנוגע לתוכן על מנת לא לקלקל לאלו שטרם קראו. עם זאת אומר כי כדאי להמליץ בכל פה על הספרון המיוחד הזה - לכל אלו בעלי הנפש הפיוטית . כמובן שלחובבי ז'אנר הדרמה או המותחנים - הספר לחלוטין איננו מתאים. ייתכן שניתן להוציא את הספר בהוצאה מוגבלת / מצומצמת רק ליודעי דבר; אם כי כאמור במידה והעסק אינו כדאי כלכלית - על אף האיכויות הייחודיות - הדבר לא יבוצע.

 שיהיה לכם סופשבוע חורפי וחמים.