"כוכבים יש רק בשמיים"

שירי מימון היא בדיוק הבחורה שאיתה אנחנו רוצות לסכם את השנה שחלפה ולפנטז על זו שבפתח. או-טו-טו חוגגת תקליט זהב ומככבת בטלנובלה יומית ("ילדות רעות") - והיא מאיימת שזו רק ההתחלה.

האמת", מתוודה שירי מימון, "הלוואי שזאת תהיה השנה הכי פחות טובה שהייתה לי".

 

אז נכון, רק לפני כשמונה חודשים היא הייתה על הבמה בקייב ונשאה על מיתרי קולה הגמישים חלומות של מדינה שלמה. אבל אם תשאלו את שירי, מטר חמישים ומשהו של אמביציה, כריזמה ודרייב בלתי נלאים, את החותם שלה היא טרם הטביעה.

 

"לפני כמה ימים", היא מדגימה לי עד כמה קשה לה להתרפק על הצלחתה (ויש שיגידו, עד כמה היא שואפת למקום ראשון), "עליתי ממקום חמישי בפלייליסט למקום שני, ואמרתי לעצמי 'שיט', ואז מיד קלטתי 'מה? על מה אני מדברת בכלל? יש אנשים שבכלל לא נכנסים לפלייליסט', והתחלתי לתת לעצמי סטירות. אלדד (פרטר, בן- זוגה ד.ה) היה לידי והתחלנו לצחוק, והתחלתי להגיד 'תודה, אלוהים' כדי להחזיר את עצמי לפוקוס ושרק אשאר שם. זה קשה אחרי שאתה מגיע למקום ראשון".

 

קשה אבל נעים!

 

"אולי משהו אצלי לא בסדר, אני באמת הכי מעריכה את מה שקורה, ולמרות זאת מרגישה כל הזמן שעדיין לא עשיתי כלום. כנראה משהו דפוק בתחום הזה. בגלל שאתה יכול להיעלם בשנייה, אתה כל הזמן צריך להביא את עצמך ל-100 אחוז, להיות כל הזמן בעשייה, ליצור. לפעמים אני לא מאמינה שבחודש מאי, לפני קצת יותר מחצי שנה, הייתי באירוויזיון. זה כאילו קרה לפני 70 שנה, אי אפשר לעכל את זה בכלל. אני כן חושבת שזאת השנה הכי מדהימה שהייתה לי בחיים. הכי מפחידה, הכי מוזרה, הכי כיפית, הכי קשה, אבל אמן שאני רק אמשיך לעבוד קשה, ולגדול ולהצליח".

 

הזוהר הוא אשליה

 

נפגשנו במרווח שבין הצילומים לטלנובלה החדשה בכיכובה, שתעלה לאוויר, אם ירצה השם, בעוד כחודשיים. "זאת דרמה יומית", היא ממהרת להבהיר, "שבמרכזה ארבע חברות מדימונה, שמגיעות לעיר הגדולה אחרי שזכו במין תחרות 'כוכב נולד' מקומית וחותמות על חוזה בחברת

תקליטים גדולה. לדמות שלי קוראים מאיה גולד, והיא הכוכבת הבלתי מעורערת של חברת התקליטים, מין מלכת ילדים כזאת. הסדרה תעסוק במאחורי הקלעים של חברת התקליטים, בעובדה שעולם הזוהר הוא בעצם אשליה גדולה. אני מייצגת סוג של כוכבת שנראית זוהרת כשהיא יוצאת החוצה, אבל בתוך הבית יש לה בלגן אחד גדול עם הבנזוג, עם התדמית שלה, עם המוזיקה. היא כמו בובה על חוטים, ולאט לאט היא מתבגרת".

 

יש שאמרו שקצת קטן עלייך לשחק בדרמה יומית של ערוץ 24.

 

"כשסיימתי את התקליט הרגשתי שבא לי לעשות משהו קצת אחר. אני כל החיים מתעסקת רק במוזיקה, אוספת חומרים לתקליט, והנה הוצאתי אותו, אז כיף להתעסק פתאום במשהו כזה. זאת חוויה שאין לתאר, ואני משקיעה בה את כל כולי. אני גם משחקת לצד שחקנים מדהימים, כמו יונה אליאן, עומר ברנע וניר פרידמן שמשחק את המנהל המוזיקלי שהוא גם הבנזוג שלי. יש בדיחה פנימית על הסט שהתסריט קצת חופף לחיים שלי, כי גם אני באיזשהו מקום 'כוכבת', אבל זה הרבה יותר מוגזם וקיצוני, כמובן. היו לי הרבה הצעות לקחת חלק בכל מיני דברים, אבל העובדה שזאת תוכנית של ערוץ המוסיקה, שאותו אני מאוד אוהבת ומעריכה, וגם שהדרמה עצמה מתעסקת בעולם המוזיקה, גרמה לי להסכים".

 

את מזדהה עם האמירה שמאחורי הקלעים של השואו ביז יש הרבה זיוף?

 

"כשאני עובדת על תקליט אני לא רואה בזה שום זיוף. להפך, זאת האמת לאמיתה. זאת הנשמה שלי, הלב שלי. יכול להיות שאם הייתי היום בהוליווד, אולי לא הייתי צריכה להשתתף בפסטיגל, כי הייתי מרוויחה מיליונים ועושה רק מה שאני אוהבת. אבל אני פה, ונהניתי מהעבודה על הפסטיגל, וגם עשיתי כסף וגם שרתי שירים שלי מהתקליט. הופעתי בפסטיבל כשהייתי בת עשר, אני זוכרת את עצמי מסתכלת על כל האמנים מלמטה, למרות שלא גבהתי הרבה מאז. הפסטיגל והדרמה היומית הם דרך נפלאה בשבילי להשתפשף".

 

כששירי חוזרת הביתה מעוד יום קרייריסטי צפוף היא מעדיפה להתפנק עם אלדד, החבר זה שנתיים, לא כולל אתנחתה בת חודש שאותה ניצלה לטובת גישושים עם עפר שכטר, בנזוגה לשעבר להנחיית "אקזיט". כשהבינה שעם הילד הרע של תעשיית השואו ביז המקומית לא יצמח רומן יציב, ואחרי שמדורי הרכילות חיטטו בעקביות בחיי האהבה שלה, היא חזרה לזרועותיו של אלדד פרטר, בן גילה (24), סטודנט שנה ג' למנהל עסקים ב"רייכמן". השניים חולקים דירה בתל אביב, שאליה עברו לא מזמן.

 

בן זוג שאינו מהתחום הוא יתרון או חיסרון?

 

"בטח שזה יתרון, הוא לא מתעסק בכל הבלגן הזה של התעשייה.

הוא נקי מכל זה, ואז את יכולה לבוא ולבכות לו על מה שעובר עלייך. אני יכולה לעבוד שבוע שלם בלי להתעסק בשום דבר אחר, כל הזמן צריכה להיות עם היד על הדופק, וזה תחום נורא מפחיד ומאוד דינמי. מצד שני, אני משתדלת לתת לו את כל תשומת הלב שאפשר, גם עליו עוברים דברים, את יודעת. עברנו לגור עכשיו ביחד, וזה כיף כי בסוף היום בכל מקרה נפגשים. הבית זה גם המקום היחיד שיש לי בו פרטיות, אבל גם אז אני פתאום מדמיינת שפרצו לי לבית והשתילו לי מצלמות. את יודעת, פרנויות. מזה אני משתגעת לגמרי.

 

"מצד אחד אני כאילו הכי קרייריסטית, ומצד שני אני הכי עקרת בית, אני חולה על לבשל, הכי מסדרת את המיטה, ממש פולנייה בקטע הזה. אלדד מדהים, גבר אחר מכל מי שהכרתי. הוא מאוד עצמאי, הכול מתחלק בינינו, ואז כיף לנו לעשות אחד בשביל השני. הוא עוזר לי עם הטקסטים לטלנובלה, ואני עוזרת לו עם מצגות לאוניברסיטה".

 

לפני שניפרד, כמה מילות סיכום בסימן השנה החדשה.

 

"יש לי איזה שיר בתקליט שנכתב בתקופה שבה עבדתי באילת והיה לי נורא קשה. הייתי כבר בת 21, נורא רציתי לפרוץ, ושום דבר לא קרה. השיר נכתב ממקום מאוד כואב, וכל פעם שאני שומעת אותו הוא קצת מחזיר אותי לקרקע ומזכיר לי לא לשכוח מאיפה באתי, להישאר נאמנה למשפחה ולחברות שלי שעוזרות לי תמיד, ורק לתת ביטוי לכישרון שקיבלתי וליצירה שבי, אבל מעבר לזה פשוט להישאר אני. בסופו של דבר, כוכבים יש רק בשמיים.

 

"אני בדיוק כמו כל הקוראות של המגזין הזה, עם אותן בעיות, רק שאני נמצאת באור הזרקורים והן לא, וזה אומר שכל דבר הכי קטן שאני עושה עולה לי ביוקר. מה גם שאם אני לא אעבוד קשה כל הזמן, בשנה הבאה אני עלולה למצוא את עצמי משלימה הכנסה באיזה בר".