תחנה ראשונה: ילדת הקניונים פוגשת את המרחב
מייד אחרי שסיימה את לימודי התואר הראשון בפסיכולוגיה ופמיניזם החליטה בראוס, בת למשפחה יהודית-ציונית לעלות ארצה. "שמעתי על הקיבוץ", היא אומרת, "ורציתי לעבוד את האדמה ולנהל חיי קהילה של שוויון ושיתוף". המפגש עם המציאות המקומית ניפץ את החלומות הרומנטיים שלה. קיבוץ רמת יוחנן אמנם קיבל את המתנדבת החדשה בזרועות פתוחות, אבל במקום לעבוד בפלחה היא נשלחה למטבח.
"על זה הייתי מתגברת", היא משחזרת, "אבל לתדהמתי גיליתי שבקהילה המשותפת אין כמעט חיים משותפים. הזקנים יושבים עם הזקנים, המתנדבים עם המתנדבים, עובדי המפעל עם החברים מהמפעל. כל ניסיון לעבור מקבוצה לקבוצה היה נתקל בהרמות גבה נזעמות". הכלים נשברו כשגילתה שלא מעט קיבוצניקים מתייחסים למתנדבות כאל בשר טרי, ושניסיונות ההשתלבות עוברים פעמים רבות דווקא דרך המיטה. בראוס לא 'השתלבה', ואחרי שישה חודשים עזבה לדרך עצמאית.
במהלך טיוליה בארץ היא הגיעה גם לנגב, ולראשונה בחייה פגשה בדואים. "חיי השבט והקשר שלהם לאדמה מאוד דיברו אלי", היא נזכרת, ומתארת את ההיכרות שהלכה והעמיקה כשעבדה תקופה ארוכה אצל כושי רימון בערבה.
שיאה של ההיכרות, שהות בת כמה שבועות בקרב שבטים שונים בסיני, שינתה את חייה.
"נולדתי באמריקה, ילדת קניונים שבאה מתרבות צרכנית במיוחד. בכלל לא ידעתי שאפשר להתחמם בעזרת מדורה או לאפות פיתות על הסאג'. הרי אצלנו הלחם תמיד הגיע פרוס. המרחב הגיאוגרפי העצום שבה את לבי, כמו גם ההתייחסות אל האדמה כאל דבר קדוש". הבדואים שאצלם ביקרה התקשו להבין מה רוצה מהם האורחת, שביקשה לדבר וללמוד. "הגעתי עם הצבע שלי והמבטא שלי, ולא יכולתי להיות יותר אאוטסיידרית. אבל החוויה הייתה נפלאה".
במקביל למפגש עם אורח החיים השונה היא למדה גם על הבעיות. "הן בסיני והן בנגב פגשתי אנשים גאים שבשנים האחרונות הפכו לשכבה החלשה ביותר בחברה", היא מתקוממת. "בנגב היכרתי אנשים שנדחקו לשולי החברה, שהמדינה שלי בכלל לא מכירה בהם. לא הבנתי איך יכול להיות שאני, עולה חדשה שאבותיה לא זרעו פה את השדות ולא רעו פה את הצאן, מקבלת הכל על מגש של כסף. ואילו הם, שחיים פה מאות שנים זוכים ליחס הפוך לגמרי.
"בכפרים ראיתי עוני נוראי ומחסור במשאבים אלמנטריים: חשמל, מים, מערכת ביוב, שלא לדבר על בתי ספר ומרפאות. מדהים היה לגלות את חוסר הצדק הסביבתי והחברתי, את הפער בין היחס לבדואי כ'ערבי טוב' שמשרת בצבא, שאינו אחד מאויבנו, ובין הנכונות שלנו, היהודים, להתייחס אליהם כשווים".
תחנה שנייה: מסע רגלי משותף מישראל לירדן
בשלב מסוים בראוס עברה להתגורר בתל אביב. היא התפרנסה מעבודות מזדמנות, בעיקר תרגום, והתנדבה בארגונים העוסקים בנושאי אקולוגיה ודו-קיום. "הגעתי הנה מלאת תקווה, וככל שהזמן חלף הבנתי שיש סדק מבני עמוק בין האוכלוסיות השונות בארץ", היא אומרת ללא שמץ ציניות.
תחילה הפכה לפעילת שלום נלהבת, צעדה בהפגנות נגד הכיבוש ויזמה קבוצות דיון בין ישראלים לפלסטינים. במקביל ללימודי התואר השני באוניברסיטה העברית, היא השתתפה בתוכנית לימודי השלום של אוניברסיטת גוטנברג השבדית. "בשלב מסוים הבנתי שהמילים זולות מאוד, שלא מעט פעמים הן מפילות אותנו. דו שיח אמיתי יכול לבוא רק מתוך עשייה ויצירת חוויות משותפות".
התובנה הזו הפכה למסע רגלי משותף מישראל לירדן, שבראוס יזמה עם יחד חבריה בני שבט הריינבואו. המסע, שארך חודש שלם, היה מתוקשר למדי ואף תועד בסרט. בין היתר המשתתפים, ישראלים, פלסטינאים וירדנים, נטעו 250 עצים כשהגיעו לעקבה. "זה היה טקס מרגש מאוד. כולנו הרגשנו שזרענו ביחד זרעים של שלום", היא מסכמת.
תחנה שלישית: כולם מדברים על שלום - אנחנו מדברים על צדק
מונעת מהצלחת המסע, בראוס הקימה ב-1999 את ארגון "בוסתן לשלום" שפעילותו מתמקדת באוכלוסייה הבדואית. "היום אנחנו קוראים לעצמנו רק "בוסתן", כי המטרה היא לא להביא שלום פוליטי אלא לעשות במו ידינו צדק סביבתי וחברתי בר-קיימא", היא מסבירה. "צדק שיאפשר לקבוצות שונות באוכלוסייה לחיות בכבוד זו לצד זו לאורך זמן, תוך חלוקה שווה של משאבים ומבלי לפגוע בסביבה בה אנו חיים. היה לי ברור שאם אנחנו מתייחסים כל-כך רע לבדואים שבתוכנו, לא נוכל להתייחס טוב יותר לפלסטינים".
בשנים האחרונות הארגון פועל בעיקר בקרב הכפרים הלא מוכרים בנגב. יחד עם מתנדבים מקומיים ומיובאים אנשיו יזמו הקמת מרפאה מלבני בוץ בואדי אלנעם ברמת חובב; בנו בית ספר לשבט הג'הלין המתגורר סמוך לירושלים;
סייעו בהקמת גני שעשועים מחומרים ממוחזרים לילדי שבט הדאריג'ת; וארגנו נטיעת בוסתני פרי אותם מתחזקים בני נוער מקומיים יחד עם תלמידי בתי ספר יהודיים. כל הפרויקטים מתבצעים בשיתוף מלא עם אנשי האזור, ומתבססים על טכנולוגיות ירוקות.
פעילות נוספת של "בוסתן" הם סיורים נערכים בחסות הכותרת "נגב אנפלאגד", במהלכם מוצג נגב שונה בתכלית מזה המככב בעלונים של משרד התיירות. אם תרצו, סיור מודרך בחצר האחורית המופקרת לגורלה של ישראל. "הסיורים מסייעים לא רק להעלאת המודעות למצבם של הבדואים, אלא גם כמקור לתמיכה כלכלית לכפרים המארחים. הם מיועדים לישראלים ולקבוצות מחו"ל, וזוכים להצלחה מדהימה", בראוס מתגאה ומוסיפה כי הביקוש גדול עד-כדי-כך שבמהלך חודש פברואר ייפתח קורס להכשרת מדריכים נוספים.
בימים אלה מנסה הארגון, שמאז הקמתו מתקיים מתקציב מצומצם שמקורו בתרומות פרטיות בלבד, לקבל אישור ממשרד התמ"ת. המטרה: להעביר לקהילה הבדואית קורסים בנושאי חקלאות אורגנית כדי לסייע בייצוב כלכלה עצמאית שתיתמך ביכולות ובידע מקומי - לא בלשכות הסעד. "בדואי שעושה גבינות כבר מאות שנים, למשל, יוכל לייצר ולמכור את מרכולתו ממש כפי שעושים שכניו, אנשי חוות הבודדים", היא אומרת.
אם תשאלו את בראוס, 12 שעות העבודה היומיות שלה, עבודתם של שישה אנשי צוות קבועים ועשרות המתנדבים, הם רק ההתחלה. "אנחנו לא ארגון הומניטרי", היא מתעקשת. "לא באנו להציל את הבדואים אלא לקדם צדק סביבתי ולשמש כזרז לשינוי חברתי מהשורש, תוך שמירה על המסורת המדגישה את הקשר בין אדם ואדמה. אני מאמינה שקידום המטרות האלה יביא שקט נפשי לכולנו".