השייח' הטוב כארים

מפגש מרתק עם קבוצת תלמידים מוסלמים בבית ספר בניו יורק לימד את איתן שוורץ כמה דברים חדשים על אמריקה

השייח' כארים הוא אחד האנשים הכי מקסימים שהכרתי מימיי: יש לו חיוך ענק ולחיצת יד לבבית והוא גם מכין תה עם נענע קטלני. השייח' נולד בסנגל שבאפריקה ואחרי שהיגר לארה"ב הוא השתקע ברובע הברונקס בניו-יורק. הוא הפך לפעיל בקהילה המוסלמית המקומית והחליט שהוא רוצה להקים בית ספר עם ערכים איסלאמיים ורוח של פיוס ואחווה. השייח' התחיל להתרוצץ, השיג מפה, גייס מורים משם, ולפני ארבע שנים הודיע בהתרגשות על פתיחת המקום.

 

ביום הראשון ללימודים הוא לבש בגדים חגיגיים וצעד גאה לבית הספר, שם הוא גילה קבוצה של עיתונאים היסטריים צובאים על דלתות המוסד. התאריך- לגמרי במקרה - היה ה-11 בספטמבר 2001, ואחרי שארבעת המטוסים התרסקו בחוף המזרחי, התקשורת חיפשה בנואשות סמכות איסלאמית להעלות לשידור. הכתבים הגיעו לבית הספר המוסלמי החדש של הברונקס, וכך הפכו השייח' ותלמידיו ההמומים לשגרירים אינסטנט. שגרירי האיסלאם.

 

השייח כארים לא לבד: מאז ומעולם היו המוסלמים בארצות הברית קבוצה קצת אאוט-סיידרית שרוב האמריקנים לא ממש הכירו. אחרי הפיגועים הנוראיים בתאומים, המצב החריף ומוסלמים הפכו בעל כורחם - קצת כמו הישראלים - לסוג של "מסבירנים" נצחיים. ולא מדובר בקבוצה זניחה: באמריקה חיים בערך חמישה מיליון מוסלמים, ומדובר בקהילה בעלת שיעורי הצמיחה הגבוהים ביותר מבין כל הדתות במדינה. יש בין המוסלמים כאלה שמעדיפים להתבדל, ויש אנשים כמו השייח' כארים, שמקדישים את חייהם לקירוב בין הקהילות באמריקה.

 

מוסדות הדת לא נהנים מכספי הציבור בארה"ב ומי שרוצה חינוך פרטי צריך ירוקים. הקהילה המוסלמית בברונקס לא ממש עשירה, וכשהשייח' הזמין אותי לדבר עם התלמידים שלו, ידעתי שמה שמחכה לי הוא כנראה לא מקום מפואר במיוחד. השייח' גם טרח לידע אותי שבגלל בעיות ביורוקרטיה בית הספר ממוקם השנה במבנה ארעי, ככה שאני לא אצפה ללוקסוס. אז לא ציפיתי. אבל אני חייב להודות, שהמראה שנתגלה הצליח להפתיע גם אותי.

 

השכונה עצמה דווקא בסדר, לא ניו-יורק של קארי ברדשאו, אלא זו שרוב האנשים האמיתיים מתגוררים בה. בתים לא יפים במיוחד, חנויות לא יוקרתיות במיוחד, פיצרייה והמבורגריה בילט-אין ותחנת סאבווי, שאם היא שוכנת מעל פני הקרקע ולא מתחת, אתה יודע שלא מדובר בשכונת יוקרה. איך אמרו ב"שכונת חיים"? זו לא שכונת פאר, גם לא שכונה של עוני, ויש בה אנשים כמוך וכמוני. ההפתעה הגיעה כשהגענו (חברה שלי ואני) לכתובת היעודה, וגילינו שער נעול שנראה כמו כניסה לחניון נטוש.

 

מבולבלים, התקשרנו לסלולארי של השייח, אשתו ענתה, ואמרה שהיא מייד יורדת לפתוח. כמה שניות אחר כך, התברר שלא טעינו: בית הספר אכן שוכן בתוך מוסך ישן. אתם קוראים נכון. מוסך. מאחורי השער התגלתה יריעה כהה שאחריה הסתתרה רמפת בטון, שהובילה למעלה וחשפה בית מדרש מוסלמי שבו הבנים והבנות ישובים בשתי שורות נפרדות וממלמלים פסוקים בערבית.

 

הדבר הראשון שמכה אותך בתדהמה הוא רמת הדלות שבה מתאפיין המקום. גם מי שנחשף לצדדים הפחות זוהרים של אמריקה, לא מצפה למצוא עוני כזה אצל הדוד סם (בעצם, גם לא מצפה למצוא עוני כזה אצל הדוד מובראק): הכיסאות היו בחלקם שבורים והשטיחים מלוכלכים. השירותים הם למעשה חור ברצפה בלי מים זורמים, מאחורי מחיצה ארעית. וכיתת הלימוד מתפקדת עם גנרטור חלש, שלא מצליח להפיק מספיק חשמל כדי לחמם את המקום. לפעמים, כל כך קר בכיתה, שהילדים הולכים למקדונלד'ס ולומדים שם. בקיצור, תשכחו את האימאג' של ההי-סקול האמריקני עם הלוקרים והקפיטריה ומגרש הפוטבול. בית הספר של השייח' נראה יותר כמו מסגד רעוע במחנה פליטים. אבל חוץ מהעוני, יש עוד דבר אחד שאתה שם לב אליו מיד: ילדים מקסימים ומנומסים במידה שלא יצא לי להיתקל בה עדיין באמריקה.

 

ההרצאה נקבעה ליום שישי בבוקר, אחרי התפילה. על מה מדברים בהרצאה זו? בגדול, על הכל. מדובר באנשים צעירים שלא יודעים כמעט כלום על ישראל, חוץ מסיפורים על מסגד עומאר וכיפת הסלע שאותם הם מכירים מתמונות. אז סיפרתי להם עוד על העיר הקדושה ירושלים, שחשובה להרבה דתות בעולם. וסיפרתי על החוף של תל אביב ובעלי החיים בנגב, ואפילו שלפתי את השטיק הנצחי והראיתי צילומים מים המלח, עם ההוא שצף על המים בזמן שהוא קורא עיתון.

 

בשבילנו מדובר אולי בקלישאות, אבל מדהים לראות איך כל אותן קלישאות על ישראל ממשיכות לעבוד כשהמאזינים לא מכירים את המדינה. כמובן, דיברנו גם קצת על זה שיש אצלנו סכסוך מתמשך ושאנחנו כולנו מקווים שייפתר בקרוב. הילדים שאלו על הדתות השונות שיש אצלנו, איזו שפה אנחנו מדברים, מה המשחקים שהילדים אצלנו משחקים ואילו סוגי מוזיקה הישראלים אוהבים. היה משהו מוזר במפגש הזה, בעיקר כי לא היה ברור מי פה יותר אקזוטי מהשני: אחמד בן ה-10 שהיגר מתימן, או האיש המוזר שסיפר שהוא התחרה בתוכנית טלוויזיה על הזכות לנסוע עד לברונקס כדי לדבר איתו ובסוף גם לחלק קרמבו. מכל המפגשים שבהם השתתפתי, זה ללא ספק היה ההזוי ביותר. ואני מתאר לעצמי שיש גם מי שיאמר, המפגש המיותר ביותר. כי למי בעצם אכפת אם 15 ילדים מוסלמים מהברונקס יודעים על שוניות האלמוגים באילת?

 

האמת היא שאין פה תשובה חד משמעית. כשהילדים האלה יגדלו, הם ייחשפו לעוד סיפורים על ישראל ואל המזרח התיכון. כמוסלמים אדוקים, הם מתישהו יצטרכו להחליט מה הם חושבים עלינו ועל אמריקה ועל העולם הערבי ועל המוסלמים בכלל. שייח' כארים - ויש עוד רבים כמוהו - מחנך אותם להעדיף את דרך השלום והפשרה על הפנאטיות, ובגלל זה הוא הזמין אותי לדבר איתם. במקרה הפחות טוב, יצא שביליתי שעתיים עם צד של אמריקה שעד לפני שבוע לא נחשפתי אליו מעולם.