זו לא הכלכלה, טמבל

המספרים מדברים בעד עצמם, ולא מומלץ לשום מפלגה לתלות על קולב רופף את הקמפיין

סבר פלוצקר פורסם: 04.01.06, 11:14

בקיץ 1992 נבחר מושל צעיר של אחת המדינות העניות והנחשלות בארה"ב - פוליטיקאי שמנמן, רודף שמלות ובעל כריזמה אישית כובשת - כמועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיאות. שמו היה ביל קלינטון, ומסע הבחירות שלו התקשה להמריא. מולו הציגה המפלגה הרפובליקנית את הנשיא המכהן, גורג' בוש, המנצח הגדול מהמלחמה לשחרור כווית מהכיבוש העיראקי. במרוץ נטל גם חלק מיליארדר ההיי-טק רוס פרו, שהשקיע סכומי עתק בקידום מועמדותו. יועצי קלינטון חיפשו נואשות סדר יום שבו יוכל הקליינט שלהם להצטיין - ועלו על הכלכלה. בהברקה הנלמדת מאז בכל בית-ספר ליחסי ציבור, דוברות או ייעוץ פוליטי, המציאו את הסיסמה: "זו הכלכלה, טמבל" (It's the economy, stupid) ובכך קבעו את הנושא המרכזי של קמפיין הבחירות לנשיאות באותה שנה: מצב המשק האמריקני. על משקל סיסמת הבחירות של קלינטון מ-1992, אפשר לאומר על הבחירות לכנסת 2006: זו לא הכלכלה, טמבל.

 

בניגוד לשפל ולדיכאון ששררו בכלכלת ארה"ב בתחילת שנות התשעים, משדר כיום המשק הישראלי עוצמה וגאות: ב-2005 התרחבה הפעילות הכלכלית בארץ ב-5.2%, כלומר ב-3.3% לנפש - כך לפי נתוני השלכה המרכזית לסטטיסטיקה. האבטלה ירדה מ-10.5% ל-9.8% . הגרעון הממשלתי ירד בחצי, ל-2% מהתוצר בלבד, ולפי הגדרות אחרות נעלם כליל. די בנתונים אלה כדי לבטל מראש את האפשרות של שימוש בנושא הכלכלי כמנוף בחירות עיקרי בידי מפלגת אופוזיציה כלשהי. אך למה להסתפק רק בכותרות? המספרים ה"עמוקים" של הלשכה לסטטיסטיקה מספרים על המשק הישראלי סיפור חיובי אף יותר ממה שנראה ממבט ראשון. ואלו שבע בשורותיה ל-2005:

 

בשורה ראשונה: הצמיחה נמשכת כבר שנה שלישית ברציפות, ולא נחלשת אלא צוברת תאוצה משנה לשנה. ב-2003 גדל המשק ב-1.7%, ב-2004 ב-4.4% ואשתקד ב-5.2%. התוצר הריאלי לנפש חזר באמצע 2005 לרמתו בשנת השיא הקודמת, אמצע 2000.

 

בשורה שנייה: הצמיחה המתמשכת מבוססת על גידול ניכר בפריון העבודה. כשהכלכלנים בודקים עד כמה בריאה הצמיחה, הם שואלים קודם כל מה קרה לפריון. טוב קרה - במרוצת שלוש השנים שחלפו עלה פריון הייצור במגזר העסקי ב-11%, ב-3.5% לשנה. יותר מהר מבארה"ב או באירלנד. גידול כה מואץ בפריון העבודה לא נרשם כאן מזה עשרות שנים.

 

בשורה שלישית: הייצוא גדל יותר מהר מהייבוא - ולא רק אשתקד, אלא בכל אחת משלוש השנים שחלפו. במצטבר, מאז 2003 גדל הייצוא מישראל ב-35% והייבוא אליה רק ב-15%. זו התפתחות חיובית ביותר, שלא אפיינה בעבר את כלכלת ישראל, להיפך: בדרך כלל היה הייבוא מתרחב בקצב מהיר מהייצוא.

 

בשורה רביעית: העודף במאזן התשלומים שלנו תופח. כתוצאה מהשיפור הבולט במאזן ייבוא וייצוא, מהקטנה במספר העובדים הזרים ומהגידול בהכנסות מהשקעות של ישראלים בחוץ-לארץ, נרשם ב-2005 עודף של 2.7 מיליארד דולר במאזן התשלומים הכולל של המשק הישראלי עם חו"ל. ב-2004 כבר היה לנו עודף של 1.5 מיליארד דולר וב-2003 הושג איזון. כך הגענו לעצמאות כלכלית.

 

בשורה חמישית: החיסכון הלאומי בעלייה חדה. למדנו לצרוך פחות ולייצר יותר, ולהפנות נתח גדול מתוספת ההכנסות לחיסכון. החיסכון הלאומי הנקי הפך משלילי לחיובי וקפץ עד ל-18.2 מיליארד שקלים ב-2005 - 3.6% מהתוצר הלאומי. החיסכון של תושבי ישראל מימן בשנה שעברה לא רק את כל ההשקעה המקומית, אלא הרבה יותר מזה. עודף החיסכון הישראלי זרם לחוץ-לארץ. כסין ויפן היינו.

 

בשורה שישית: כושר התחרות השתפר. עלות הייצור (השכר ליחידת תוצר) במשק הישראלי ירדה בשיעור מצטבר של 10% בשלוש שנים. כך הפכה תוצרת כחול-לבן לתחרותית יותר, החליפה ייבוא מתחרה, מנעה אינפלציה וחדרה לשווקים בחו"ל. אבל לאותה הסטטיסטיקה יש גם צד חברתי מעיק: התרחב חלקו של ההון בהכנסה הלאומית והצטמצם חלקה של העבודה. יש יותר רווחים, פחות שכר.

 

והבשורה השביעית: הממשלה שמרה על משמעת. גירעונה (אם בכלל היה גירעון אמיתי) היה אשתקד נמוך ביותר, הרבה מתחת לתקנים בינלאומיים.

 

בשורה התחתונה, אפשר למצוא מספר נקודות צל גם בביצועי המשק בשנה שעברה. אפשר לטעון שהצמיחה לא הייתה מספקת (והיא באמת לא הייתה) ואפשר לטעון שרווחי הצמיחה לא הגיעו לשכירים (או שהגיעו רק במשורה). אלו הסתייגויות חשובות, אך אין בהן כדי לשנות את התמונה החיובית. לפיכך, לא מומלץ לשום מפלגה לתלות על קולב רופף זה את תעמולת הבחירות שלה. לא יעזור כלום, הנתונים מדברים בעד עצמם. מצבו של המשק הישראלי טוב וזו אינה כלכלת בחירות, טמבל.

 

עוד בבלוג של סבר פלוצקר: מה החמיצו שרינו בעזריאלי