הבעיה: הלך רוח של ה"טיטניק" ו"ספינת השוטים" מאפיין את הנהגת המדינה מאז הקמת הרשות הפלסטינית, ומתמרץ את הטרור: חילוץ עשרות אלפי טרוריסטים מתהום הנשיה מעבר לים; העברתם לסף הדלת של קורבנותיהם המיועדים; חימושם, בתקווה שיחסלו את הטרור; סיוע פיננסי להם; לחץ על הקונגרס האמריקני למיתון יחסו כלפיהם; השלמה עם מאזן אימה בין ישראל לבין הטרור הפלסטיני והלבנוני; והשלמה עם קיום הרשות, כאילו הייתה פרטנר למו"מ לשלום, למרות שהיא מחנכת להשמדת ישראל, מסיתה את ערביי ישראל, מובילה את הטרור ומפירה בשיטתיות וברצחנות את התחייבויותיה. עזה והגדה הפכו לבסיס הטרור הגדול בעולם, ומאינתיפאדה של בקבוקי מולוטוב הידרדרנו לטרור טילים ומתאבדים המאיים על כל אזרח בישראל.
המחיר: 250 ישראלים נרצחו בידי הטרור הפלסטיני ב-15 השנים שקדמו להקמת הרשות. כ- 1,800 נרצחו ב-12 השנים מאז הקמתה. עד הקמת הרשות האמינו ראשי הממשלה בצדקת הדרך, ובכורח לשאת חרב כאמצעי הרתעה במזרח-התיכון. הם בטחו ביכולתנו להדוף לחץ אמריקני, להתגבר על השד הדמוגרפי ולהדביר את הטרור הפלסטיני. מאז הקמת הרשות חל כרסום חסר תקדים באמונה בצדקת הדרך, ביכולתנו לשאת חרב לאורך זמן ולעמוד בלחצים של וושינגטון, הדמוגרפיה והטרור. כל זאת עקב טרור חסר תקדים ולמרות התעצמותנו הצבאית, הכלכלית והדמוגרפית והמלחמה האמריקנית בטרור האיסלאמי.
שילוב אופציה פוליטית נמרצת עם אופציה צבאית "בעצימות נמוכה" הוא חלומו הרטוב של כל טרוריסט - וסיוטה של חברה דמוקרטית. 12 שנות הרשות הפלסטינית מוכיחות שמלחמה בעצימות נמוכה מובילה לטרור בעצימות גבוהה, מעניקה לטרור הישגים טריטוריאליים ומדיניים מפליגים, מכרסמת בתדמיתנו האסטרטגית ומתישה את ההנהגה בישראל. רפיון ההנהגה מזרים אדרנלין לוורידי הטרור, המונחה על-ידי תקווה לקריסת המדינה היהודית. את התקווה הזאת יש לכבות באמצעות אופציה צבאית קשוחה, כפי שעשו גרמניה, איטליה, טורקיה, פרו, מצרים, אלג'יריה, סרי-לנקה וארצות-הברית, להכרעת טרור ה"באדר מיינהוף", "הבריגדות האדומות", פ.ק.ק, "הנתיב הזוהר", האחים המוסלמים, "הנמרים", הטליבאן והבעת'.
הפתרון: ה"סיכולים הממוקדים" החזירו מנהיגי חמאס לבוראם, אך החמאס הולך ומתחזק. הכיצד? הנהגת המדינה מתעלמת מהפתגם הטקסני: "דישון והשקייה של שיח קוצים רעיל לא הופכים אותו לידידותי, וגיזום ממוקד של השיח מחזק את שורשיו ורעליו. יש רק דרך אחת לנטרל את הרעל - עקירה מן השורש". איפוק כלפי טרור החותר להשמידנו לא מהווה מעלה מוסרית ואסטרטגית, אלא ביטוי לעייפות התאבדותית. אין פתרון מדוד ומתון לאיום רדיקלי. לקח 12 השנים האחרונות מחייב שינוי מהותי של אופי הלחימה בטרור:
רק מנהיגות המוכנה לבצע סטייה דרמטית ממסלול אוסלו-חברון-וואי-מפת הדרכים-התנתקות עשויה למנוע התנגשות קטלנית של ה"טיטניק" בקרחון. השינוי עלול לגבות מחיר דיפלומטי וכלכלי קצר טווח, אך בטווח הארוך הוא יניב שדרוג ביטחוני, כלכלי, חברתי ודיפלומטי, כפי שכבר הוכח במבחנים קשים יותר שעברנו.
יורם אטינגר, לשעבר הקונסול הכללי בטקסס וציר בשגרירות ישראל בוושינגטון