הקלפים הפוליטיים נטרפים

כשהתקווה לנס מתערבבת עם נבואות שחורות, דבר אחד ברור: בתום הלילה הזה לא יוכל דבר להשיב את אריאל שרון למקומו הקודם במשחק הפוליטי. הדמוקרטיה הישראלית תדע להתמודד עם המבחן, כפי שידעה לעשות זאת בעבר. לא ברור איך תשרוד את זה "קדימה"

לא ברור באיזה מצב יסיים ראש הממשלה, אריאל שרון, את הלילה הזה, אבל דבר אחד ברור: בבית החולים "הדסה עין כרם" בירושלים בא לקיצו - לטוב ולרע - עידן שליטתו של שרון בפוליטיקה הישראלית. לאחר האירוע המוחי החמור שעבר ראש הממשלה, דבר לא יוכל עוד להחזיר אותו אל תוך המשחק הפוליטי: לא הפופולריות הגואה, לא הדאגה והלב הנכמר ולא, גם לא גלי האהדה.

 

גם אם שרון יוכל לתפקד, האחריות הלאומית מחייבת אותו לפרוש מן החיים הפוליטיים, וממילא – להסיר את מועמדותו מן המירוץ לראשות הממשלה.

 

הדמוקרטיה הישראלית עומדת הלילה בפני מבחן קשה, אולם מדובר במבחן שהיא כבר עברה פעם אחת בעבר. להבדיל אלפי הבדלות, לפני קצת יותר מעשר שנים מת ראש ממשלה בישראל במהלך כהונתו. לא התפטר, לא פרש, לא הפסיד בבחירות. ההבדל טמון בעוצמת הטראומה והכאב של הציבור, אבל הטלטלה הדמוקרטית היא אותה הטלטלה.

 

המשחק הפוליטי עבר רק לאחרונה לשלב חדש לגמרי, שלב לא מוכר. לראשונה מזה שנים רבות, נכנס למערכת הפוליטית שחקן חדש ומשמעותי: מפלגת מרכז גדולה, חזקה, פופולרית. מפלגה ששינתה את כל כללי המשחק רק לפני חודשים אחדים. כעת, הקלפים כולם נטרפים מחדש.

 

מוקדם עוד לנבא, לנחש או לנסות לנתח מה יהיו הצעדים שיתרחשו. מכל מקום, ברור כי מה שהיה הוא לא שיהיה. המערכת הפוליטית ללא אריאל שרון היא מערכת פוליטית אחרת לגמרי, מבולגנת לעת עתה, מבולבלת, חסרת כיוון ברור. אם נוכחותו של ראש הממשלה הבהירה באופן חד משמעי כי הוא האיש שירכיב את הממשלה הבאה – הרי שעכשיו יכול הכל להשתנות. הבוחרים, אזרחי ישראל, יעמדו בפני שאלות קשות, בפני דילמות אינספור. כך גם הפוליטיקאים ואינספור השמות הנוצצים שצורפו אך לאחרונה אל המערכת המפלגתית של קדימה.

 

אם עד כה סמכו אזרחי ישראל את ידם על אריאל שרון, הרי שמעתה והלאה הכל ישתנה. לחץ הפיגועים, הקסאמים והמצב הביטחוני המורכב בכללותו, ייראה אחר לחלוטין כשבראשות הממשלה ובראשות קדימה יעמדו אישים אחרים. יהיה זה אהוד אולמרט, תהיה זו ציפי לבני, אפילו יהיה זה שמעון פרס – ברור לגמרי כי הציבור יתייחס אליהם אחרת. אחרת לגמרי.

 

מי שלא ייבחר לעמוד בראש מפלגת קדימה, ברור שיבטיח להמשיך ב"מורשת שרון". לא בציניות מדובר, אלא במציאות: מיד עם עזיבתו של שרון את החיים הפוליטיים, ינסו ממשיכי דרכו במערכת הפוליטית לייחס לעצמם את דרכו, ויבטיחו ללכת בה.

 

לדבר הזה יש משמעויות אינספור, בעיקר מן ההיבט המדיני. שרון ידע כיצד לנווט בין הטיפות, כיצד לתת לכל אחד - בשמאל או בימין - לחוש כי ימשיך בדרך הקרובה לליבו. לאנשי המרכז-ימין נתן שרון להאמין כי ייצמד למפת הדרכים. לאנשי המרכז-שמאל נתן את התחושה כי קביעת גבולות הקבע של המדינה היא העומדת בראש מעייניו. מי שיחליף את שרון, מי שיעמוד בראשות קדימה – יצטרך לנסות ללכת בדרכו, לשדר מסרים דומים. אלא שבניגוד למה שהכרנו עד עכשיו, יהיה זה הרבה יותר קשה. הציבור הישראלי סמך על שרון, אך לא בטוח כי יאמין גם לאהוד אולמרט או לציפי לבני.

 

השאלות הנוספות נוגעות ליתר המפלגות הפוליטיות בישראל ונותרות פתוחות כמעט באותה מידה. יש להניח כי המפלגות הגדולות - העבודה והליכוד ואולי אפילו שינוי - "יהנו" מן המצב החדש. בוחריהן שנטשו לקדימה יבחרו אולי לשוב אל בתיהם הפוליטיים מזה שנים רבות.

 

דבר אחד צריך להיות ברור: הדמוקרטיה הישראלית מסוגלת להתמודד גם עם האתגר הזה. גם אם התחושה שהאדם ש"אין בלתו" איננו כשיר עוד, ישנם אנשים ראויים בשפע. פוליטיקאים מנוסים רבים ממתינים לרגע שבו יתפנה כס ההנהגה - והם יוכלו להתמודד על תפקיד ראש הממשלה בישראל.