ההיסטוריונים של המסעדנות העברית יתנו בוודאי דעתם ביום מן הימים (ימים יותר נורמליים, בהם תעסוק ההיסטוריה המקומית בנושאים פחות היסטריים), לתהליך השינוי שעברה תרבות היציאה האכילתית. לאותו קו כללי של התבגרות, התברגנות והתחכמות, שנמתח בגדול - לפעמים לטובה, לפעמים לא - על פני המקומות שבהם אנחנו באים לסעוד.
במסגרת מחקרם, יגיעו המומחים לאתר שישקף את התופעה, לא הרחק מנחל הירקון בצפון תל-אביב. עשרות שנים שכן שם פאב-מוסד בסיסי ומבוסס, בית-מרזח מיתולוגי עם חולשה לחצילים, ושמו "ארנולד". ואז, בנקודת זמן מסויימת (לפני כחצי שנה), הוא עבר דירה, ואת מקומו בין מגרשי הטניס בואכה גני התערוכה תפס ספון. SPOON, (באנגלית, כמובן) הוא כבר ביסטרו-בר, "צרפתי עם נגיעות ים-תיכוניות", הוא מעוצב בהתאם בצבעי עץ בורדו ושמנת, והוא מה שהפכה הארוחה שלנו להיות. הדינר, כלומר.
מוכרחים להודות שההתפתחות כוללת גם איכות. ספון, כמשל, אך גם בפני עצמו, מציג ומגיש מנות בעלות אסתטיקה מרהיבה, חלקן גם מצטיינות בטעמן. המקום לא זול, וגם לא נורא יקר (כ-130 שקל לארוחה ממוצעת לאדם), ועכשיו הוא מציע עסקיות בצהרי שישי-שבת - ראשונה ועיקרית ב-79 שקל (פלוס קץ' קטן: תוספת תשלום עבור כמה מהמנות).
סועדת מוקפדת, אחת שמגיע לה, בחרה וקיבלה ראשונה שהיתה ה-הצלחה של הארוחה: רצועות קלמרי צרובות על סלט פול ירוק. הקלמרי (לא ברצועות, דווקא) נצרב מינימלית, בדייקנות רבה, וחי בהרמוניה מושלמת וצבעונית עם סלט הפול הטרי כל כך ועם רוטב הטחינה, שאם לא טעינו, נהנה ממגע קל ומפתיע של חרדל. הראשונה שלי (כי מה, מגיע גם לי) היתה סביצ'ה דג ים עדין-עדין, שהוטרד רק בשמן זית ומיץ לימון, עוטר ברסיסי עירית ולווה בתלולית סלסה עגבניות (הקטנוניים יגידו, ברסק של ג'חנון). מנה נחמדת, גם אם לא נורא מעניינת, ששודרגה כשהועמסה על פרוסות הלחם הגס והמשובח. את הלחם - הו, עולם חדש - מרחנו בידידיו המטבלים, איולי חצילים וטפנד זיתי קלמנטה. חיים קשים.
בהמלצת מלצרית שההגדרה חיננית קטנה עליה, הזמנו עיקריות. לשם שינוי, הבחירה הטובה היתה שלי - צמד קציצות כבש ונקניקיית מרגז חריפה. ראשית, הפצצה במצע: פירה חצילים (אכן!) פיקנטי, נימוח ומקסים. שנית, הכבשה לא סבלה מהלוואי הדבק לעיתים בטעמה, והיוותה יופי של קציצה. שלישית, נקניקיית המרגז המרוקאית היתה עזה ותוקפנית כראוי. מגיע לה קיבלה מה שלא מגיע לה: שרימפס מוקפץ עם לינגוויני, פטריות ובצל ירוק, שהתגלה, אחרי הכל, כמנת פסטה סבירה ותו לא עם שרימפס וירקות ברוטב שמן-זית נלהב מדי.
כפרס ניחומים, הוענקה למגיע לה מנה אחרונה כלבבה: גלידת וניל עם שזיפים בברנדי ושברי עוגיות - ובעיקר עם מוסר השכל. שכן היה זה קינוח נעים וטעים, פחות בזכות תוספותיו המתקדמות, ויותר הודות לגלידת הווניל. פשוט גלידה שמנתית וחייכנית, ממש כמו בימי הטרום ביסטרו-בר הנשכחים. הממצא הזה אמור לשמח את ההיסטוריונים: את הדברים הטובים שהיו כאן, הקידמה לא העלימה.