המבקרים בכיכר טיראדנטס בריו דה ז'נירו בתחילת דצמבר לא הבינו לאן הם נחתו, המחזה שנגלה לעיניהם היכה אותם בהלם: בלב האזור, הידוע בבתי הזונות שלו, התקיימה תצוגת אופנה שבה טופפו דוגמניות חטובות בבגדים חושניים והציגו את הבשורה שלהן בתחום ההלבשה.
אבל בחירת המקום לא היתה מקרית. הדוגמניות היו כולן פרוצות, והבגדים שעטו הם פרי עיצובן וייצורן של חברותיהן למקצוע העתיק ביותר בעולם. התופעה עוררה סערה גדולה, ומיקרופונים הופנו לעבר יוזמת הפרויקט, גבריאלה לייטה, ששמחה להסביר: "הצעירות שבין הדוגמניות שאתם רואים עדיין מתפרנסות מהרחוב, והדוגמנות תשמש להן רק כתוספת הכנסה. אבל עבור המבוגרות יותר זה מקור ההכנסה היחיד, והדרך להציל את עצמן מחרפת רעב לעת זיקנה".
לייטה, (53), פרוצה לשעבר, היא לוחמת ותיקה למען קידום מעמד הזונות בברזיל. ב-1992 היא הקימה את ארגון "DAVIDA", המטפל ברווחתן של הבנות. במסגרת הארגון היא מנהלת מאבק מתמשך למיסוד הזנות בברזיל, לנקיטת אמצעים למניעת איידס בקרב הזונות ועכשיו גם להפיכתן לחלק מהחברה. "הזנות היא מקצוע ממש כמו כל מקצוע אחר, שיש לו צד אפל אחד בלבד - האפליה", טוענת מי שעזבה את לימודי הסוציולוגיה באוניברסיטה בגיל 21, והחליטה לחיות ברחוב כדי "לעשות את המהפכה הפרטית שלי".
עם המוטו "תנו לזונות זכויות" הסתובבה לייטה בכל העולם, ונאמה בפני כל מי שהיה מוכן לשמוע על זכויותיהן של עמיתותיה למקצוע. היא אפילו נפגשה עם מזכ"ל האו"ם, קופי אנאן, כדי להציג בפניו את "הפאן הבינלאומי בדרישותיהן של זונות באשר הן". בברזיל, תחת הגג של ארגון "דאווידה" (בפורטוגזית "מן הרחוב"), היא מטפלת בזכויותיהן של 4,500 הפרוצות הפועלות במחוז ריו.
פרט לטיפול רפואי מסודר, לייטה היתה רוצה שלזונות יהיו זכויות סוציאליות כמו לכל עובדת אחרת. "אין סיבה שבעלי מועדוני חשפנות לא יע ניקו לעובדות זכויות סוציאליות ממש כמו כל מעביד אחר", הצהירה באחד הראיונות הרבים שהעניקה לתקשורת בברזיל. ואכן, בימים אלה מונחת בפני חברי הפרלמנט הברזילאי הצעת חוק בנושא.
מלחמת דאווידה בגולית
ועכשיו היא מצאה כלי עזר חדש לשיפור מעמדן של חברותיה: האופנה. "דאספּוּ" החליטו הבנות לקרוא לליין האופנה החדש, שם שמעלה גיחוך על לא מעט שפתיים. לכאורה, זהו קיצור תמים של שם בית האופנה שלהן "דאס פוטאס" (הזונות). למעשה, יש בו גם קריצה לעגנית לעבר בוטיק האופנה הברזילאי היוקרתי"דאסלוּ", שנפתח במרכז קניות מפואר בסאן פאולו. הבוטיק, שמשתרע על פני שטח של 20 אלף מ"ר, כבר זכה לכינוי "דיסנילנד של הסופר עשירים".
ב"דאסלו", כמובן, לא עברו על כך בשתיקה ומיהרו לתבוע את המעצבות הטריות. במה שמתואר בתקשורת הברזילאית כ"מלחמת אלה שיש להם באלה שאין להם", שיגרו סוללת עורכי הדין שלהם מכתבי אזהרה ל"דאווידה", ודרשו שיחליפו את השם, בטענה לפגיעה בזכויות יוצרים.
בינתיים המלחמה, שכבר קיבלה את השם 'מלחמת דויד בגוליית', היא בין עורכי הדין בלבד. "אבל אם הן לא יסכימו בשום אופן להחליף את השם, יצטרכו בעלי החנות להחליט אם הם רוצים לנקוט בצעדים משפטיים", אמרה קמילה סילבה,
דוברת הבוטיק היוקרתי, שמונה בין לקוחותיו סלבריטאים כמו כוכב הכדורגל רונלדו ודוגמנית-העל נעמי קמפבל. היא הכחישה בתוקף שלמקצוען של האופנאיות של "דאספו" יש קשר כלשהו לתביעה.
ללייטה אין שום בעיה עם העבר שלה ברחוב. "אני מעדיפה להיות זונה מאשר להיות אשה לא הגונה שעושקת אנשים אחרים", אמרה בראיון לתקשורת הברזילאית, כשהיא רומזת בכך לתביעה שהוגשה נגד הבעלים של "דאסלו" בחשד לקשר לביצוע פשע, זיוף מסמכים, הברחה ואי תשלום מסי ייבוא.
"אין כאן שום זכויות יוצרים", טוענות גם חברותיה ל"דאווידה", שמתכוננות לצאת למאבק משפטי. "לא בחרנו את השם כדי לפגוע במישהו, המסר שלנו הוא שגם זונות יכולות להיות אלגנטיות", הן אומרות. "'דאס' היא מילה סתמית בפורטוגזית, שלא שייכת לאף אחד, ו'פּוּ' זה משהו שבהחלט מתאים לנו. הרבה אנשים מבינים את זה, ואנחנו מקבלות המון מכתבי תמיכה".
ואכן, מאז הפרסום על הסכסוך המשפטי הוצפו משרדי הארגון בעשרות שיחות טלפון, דואר אלקטרוני ומכתבים מאזרחים מן השורה, כמו גם אומנים מהשורה הראשונה, שביקשו לתמוך בבנות. אחד מהם היה המשורר הברזילאי ארמנדו פרייטאס פילהו. "הוא חושב שהשם 'דאספו' ממש מעורר השראה", מדווחת לייטה. נכון לעכשיו, אין להן כל כוונה להיענות לדרישתם של בעלי הבוטיק, שכבר ספגו מאז הפתיחה קיתונות של ביקורת על עצם פתיחת חנות יוקרתית ויקרה כל-כך במדינה שבה כל אדם שלישי חי על ארבעה ריאל ליום (פחות משני דולר). "אם עורכי הדין שלהם ינצחו בסופו של דבר בבית המשפט, יש לנו שם חלופי - פּוּטיק", גילתה לייטה בראיון ל"סאנדיי הראלד" הבריטי.
"מתכוונות להפוך את 'דאספו' לעסק רווחי"
יהיה השם אשר יהיה, הבאז התקשורתי סביב בית האופנה החדש התגלה כמקדם מכירות נפלא. הקולקציה הראשונה של "דאספו" אמורה לצאת לחנויות רק במרס, אבל תמונות של כמה מהפריטים כבר מופצות בכל עיתוני ברזיל ובעולם כולו. מדובר בבגדים פשוטים, במחיר נמוך, שההשראה לעיצובם הגיעה מבגדי העבודה של הזונות. המבחר חושני ומגוון. קו "בגדי קרב" בסיסי ליומיום, קו "טירוף" לאירועים מיוחדים וקו "מיליטנטי" למאבקים ציבוריים והפגנות.
בין הפריטים שכבר עוצבו יש חצאיות מיני קצרצרות, חולצות עם מחשוף עמוק, סריגים צמודים והרבה בדי רשת. שמלות המיני, הפריט היקר ביותר בקולקציה, יימכרו במאה ריאל (כ-45 דולר), אבל הפריט הלוהט ביותר,
שנמכר כבר עכשיו כלחמניות טריות, הוא חולצות הטי ועליהן הלוגו של "דאספו" - צללית של אשה פרובוקטיבית.
הכסף שייכנס לחברה בעקבות המכירות ("ואנחנו בהחלט מתכוונות להפוך את 'דאספו' לעסק רווחי", אומרת לייטה), יושקע בפרויקטים לרווחת החברות. "אנחנו רוצות להשקיע בקרן למניעת מחלות מין, לטיפול רפואי סדיר ליצאניות ולהשקה מחודשת של העיתון של הארגון, כדי שנוכל להעביר מידע חיוני לכל העמיתות שלנו ברחבי ברזיל", מסבירה לייטה.
"עובדות בתעשיית המין? זה שם מטומטם! אנחנו פוטאס"
למען המטרה הזאת הן עובדות קשה מאוד, כשהן משקיעות כל רגע פנוי מעבודתן ברחוב בעבודה למען בית האופנה החדש. פרט להכנות לתצוגה הגדולה בפברואר עסוקות המעצבות, 22 פרוצות בגילאי 30 עד 65, בהכנות לאירוע חגיגי לא פחות: ה"בלוקו דה רוּאה" ("מסיבת הרחוב") בקרנבל המסורתי.
החגיגה העממית הזאת, שגם היא נערכת בפברואר, מהווה את לב לבו של הקרנבל מאז שנות העשרים. בעוד שאנשי החברה הגבוהה מצטופפים באולמות נשפים מפוארים, בני העם יוצאים לרחובות, ספוגי אלכוהול, כשהם מלווים בתזמורות כלי הקשה קולניות, משרוקיות, שילוב מוסיקלי של סמבה, טכנו ופאנק ברזילאי, והמון המון תלבושות ססגוניות.
מדי יום שישי נאספות המעצבות של "דאספו" באחד מבתי הזונות במרכז ריו דה ז'נירו, ושוקעות בהכנת תלבושות לקרנבל. "זה הזמן היחיד שבו גם אנחנו הזונות יכולות לחוש חלק מהחברה", אמרה לייטה בראיון. "אנחנו מעולם לא היינו חלק מברזיל, וזה עוול שצריך לתקן. אנחנו מקצועניות בתחום שלנו, ואנחנו בני אדם ממש כמו שאר האזרחים. 'עובדות בתעשיית המין'? איזה שם מטומטם! אנחנו פוטאס. זונות. ואם לא נקבל על עצמנו את זהותנו האמיתית איך נוכל להתקדם הלאה? איך נוכל אי פעם להיות מאושרות?"
ג'יין לוסיה דה-סילבה דווקא מאושרת מאוד. דה-סילבה (31), אחת הדוגמנית של "דאספו", זונה פעילה ואם לשלושה, עובדת ברחוב מאז שהיתה בת 17 ומרוויחה כהלכה. "אני לא משתתפת בפרויקט של 'דאספו' בשביל הכסף", היא אומרת, "אבל נעים לי לקחת חלק במלחמה למען מטרה חשובה. וחוץ מזה זה כיף לא נורמלי. משהו משתנה ברחוב. אנשים מסתכלים עלינו בימים אלה יותר בכבוד. סוף-סוף אנחנו מתחילות להראות שגם אנחנו קיימות. נכון, אנחנו קצת שונות, ועובדות בתעשיית המין, אבל אנחנו קיימות".