כמה עולה זיהום הסביבה

הקנס הגבוה שהוטל השבוע על בתי הזיקוק בגין זיהום האוויר במפרץ חיפה והחלטת המשרד לאיכות הסביבה לרשום הערת אזהרה בטאבו על קרקע מזוהמת, מפגינים את השינוי לטובה בהתייחסות המימשל בארץ לבעיות הזיהום. הבעיה היא שהגישה הנוכחית מנסה לטפל במזהמים רק באמצעות מכה בכיסם מבלי שתוטל במקביל גם אחריות אישית על המנהלים שאחראים לזיהום

תחום איכות הסביבה הוא אחד המרכזיים ביותר בחשיבה של האחריות הסביבתית, אשר נשענת על שלוש צלעות - סביבה, חברה וכלכלה. למרות חשיבותו המיידית לחיים ולבריאות של כל אחד מאיתנו, דווקא נושא זה מעורר פעמים רבות תגובות לגלגניות בנוסח "אוף, עוד פעם הירוקים האלה".

 

ולמרות זאת, נושא איכות הסביבה משקף באופן חד את הנושאים והעקרונות השונים של האחריות החברתית. בצלע האקולוגית, ברור שהפיתוח התעשייתי - החשוב בפני עצמו - גורם בעצם מהותו לנזקים מהותיים לסביבה, לביוספרה, לאיכותם של יסודות החיים (מים, אדמה, אוויר). בצלע החברתית, אותו פיתוח טומן בחובו את פוטנציאל התעסוקה והפרנסה - וגם את פוטנציאל הפגיעה בבריאותם ובחייהם של העובדים ושל הקהילה המתגוררת בסמוך לאתרי התעשייה. ובצלע הכלכלית - הפיתוח התעשייתי מניע את גלגלי הכלכלה, מאפשר פיתוח קהילתי, מחקר מדעי ועוד, אך אם אינו נעשה מתוך חשיבה אותנטית של אחריות חברתית, יביא נזקים כלכליים כבדים, העלולים להתבטא בקנסות כספיים, פגיעה במוניטין, התנגדות חברתית מקומית ואזורית ואפילו נזק תדמיתי בינלאומי.

 

בימים האחרונים פורסמו שתי ידיעות הקשורות לאיכות הסביבה, ואשר מצביעות על ניצני תמורה בחשיבה הישראלית, שבכוחם לקדם את ההבנה הציבורית לגבי חשיבות הנושא ולעודד שינויים אמיתיים. שתי הידיעות עסקו באזור חיפה, שלפחות בתחושת הציבור הרחב, נחשב לאחד האזורים המזוהמים ביותר במדינה, וכל מי שנוסע בכביש מהצ'ק פוסט לכיוון עכו, מכיר היטב את הצחנה הכימית שנודפת באזור דרך קבע.

 

היישר אל הכיס

 

הידיעה הראשונה הושמעה באוניברסיטת חיפה, שם בישרה ראש הענף לשפכי תעשייה וקרקעות מזוהמות במשרד לאיכות הסביבה, כי המשרד נוקט במדיניות חדשה ולפיה יבקש לרשום הערה אזהרה בטאבו על קרקע מזוהמת. משמעות הדבר היא, שלא ניתן יהיה לבצע בינוי או שימוש אחר בקרקע המזוהמת, עד שינקו או ישקמו את השטח ויסלקו את המפגע. מובן, שהערה כזו תבריח רוכשים, חוכרים או שוכרים פוטנציאלים, ותותיר את הקרקע כאבן שאין לה הופכין, עד שבעליה יואילו להשקיע את הסכומים הנדרשים לצורך תיקון המצב. הערת אזהרה כזו כבר נרשמה לגבי מפעל שנפ בשדרות ההסתדרות בחיפה.

 

הידיעה השנייה עסקה בקנס של 1.6 מיליון שקלים, שהטיל בית משפט השלום בחיפה על בז"ן, עקב גרימת זיהום אוויר במשך שעות אחדות בשנת 2003. בשעות האלה התבקש הציבור להישאר בביתו, נוכח העשן השחור והמרעיל שהיתמר מעל כל אזור מפרץ חיפה. בידיעה הודגש כי זהו הקנס המירבי שניתן להטיל על פי חוק. עוד פורסם, כי בעקבות הסדר טיעון, הוטלו על מנכ"ל החברה, ישר בן מרדכי, 150 שעות עבודה לתועלת הציבור, וזאת מבלי שתירשם לחובתו הרשעה.

 

ניתוח שני האירועים הללו מפגין את השינוי לטובה בחשיבה האקולוגית, ועם זאת מראה עד כמה רחוקה עוד הדרך לשינוי. בשני המקרים נעשה קישור ברור בין אקולוגיה לבין כסף - באחד, באמצעות הפרעה לתהליך מכירה פוטנציאלי של קרקע מזוהמת; בשני, באמצעות קנס של ממש. עם זאת, גם אם מדובר בקנס גבוה, צריך לראות אותו בהקשר הרלוונטי של בז"ן הרווחית, אשר הרוויחה 487 מיליון שקל רק בשלושת החודשים האחרונים של 2005. בחשיבה תקינה של אחריות חברתית, חלק מאותם רווחים אמור היה להיות מושקע - דרך קבע - בציוד הניטור הטוב ביותר, שימנע תקלות וזיהומים דוגמת 2003.

 

בתגובה לקנס, אמר יועץ התקשורת של בז"ן, כי "פליטת העשן נגרמה עקב טעות אנוש ולא נעשתה בזדון או נגרמה עקב רשלנות". לעומת זאת, באותם ימים בשנת 2003 - כאשר אותה תקלה חזרה על עצמה בתוך מספר שבועות - דיברה השרה לאיכות הסביבה, פרופ' יהודית נאות ז"ל, על נקיטת כל הצעדים המשפטיים האפשריים נגד אלו "המזלזלים באופן בוטה בבריאות הציבור". צוות החקירה של התאונה המליץ אז על חקירה פלילית נגד המנכ"ל, וציין כי התקלה נגרמה עקב כשל במערכות הגיבוי.

 

ומה עם האחריות?

 

החיבור שבין איכות הסביבה לבין חשבון הבנק אינו מספיק. כדי להעמיק את המסר ואת ההבנה, חייבים כל הנוגעים בדבר לדרוש אחריות אישית. שחרור המנכ"ל מהרשעה מעורר תחושה כי פטור בלא כלום - דווקא אפשר גם אפשר. זאת, בשעה שצריכה להיות כאן ענישה - ולו סמלית - אשר תאותת למנהלים משהו בדבר אחריותם לתוצאות מעשיהם, ולא רק אלו הקשורים למאזן הכספי.

 

בז"ן או שנפ הם שתי דוגמאות בודדות של הרעלה שיטתית של הקרקע, האוויר והים, אשר התעשייה מבצעת בישראל באין מפריע במשך עשרות שנים. דו"ח מבקר המדינה (56א') מאוגוסט 2005 מקדיש פרק נרחב לזיהומי הקרקע ומי התהום, הקשורים למקרקעי תעש. קריאת הפרק הזה של הדו"ח מתעדת כרוניקה ידועה מראש של רחיצה בניקיון כפיים, זלזול בבריאות וסחבת אינסופית, שכולנו משלמים את מחירה בבריאותנו.

 

בעמוד 338 של הדו"ח כותב המבקר: "השתלשלות העניינים מלמדת על אזלת יד מתמשכת של כל הגורמים, שאמורים היו לטפל בזיהומים. חמורה מכל היא העובדה, שחלפו כ-15 שנים ממועד גילוי זיהום מי התהום בשנת 1988 ועד לתחילת הסקר במתחם השרון בדצמבר 2003; במהלכן עסקו תעש ומשרדי הממשלה האמורים בהטלת האחריות זה על זה, במקום להוציא אל הפועל תכנית פעולה לטיפול בזיהום ולמניעת התפשטותו. במצב דברים זה, לא זו בלבד שהציבור נפגע, אלא גם עלות שיקום המים הולכת וגדלה עם התפשטות הזיהומים".

 

תמי זילברג היא חברה בצוות ISO לגיבוש התקן הבינ"ל לאחריות חברתית