חיילים אנלוגיים במלחמה דיגיטלית

None

בלי מבצעים הרואיים, בלי שוד בעורף האויב. "ג'ארהד", סרטו המרתק של סם מנדז על מלחמת המפרץ הראשונה, איננו נופל למלכודות של סרט המלחמה לו הורגלנו. אהרון קשלס משבח

 

 

 

"ארבעה ימים. ארבע שעות. דקה אחת. זו הייתה המלחמה שלי", כך מספרת לנו דמותו הסטואית של אנתוני סוופורד (ג'ייק ג'ילנהול), שעה שהיא מנסה לסכם את זיכרונותיה ממלחמת המפרץ הראשונה.

 

המערכה כמובן נמשכה זמן ארוך יותר אך את מרביתה ניהלו מפציציה האוויריים של ארה''ב שחרכו את האדמה העיראקית בתנועה מהירה שהגדירה מחדש את המונח בליץ קריג. לחיל הרגלים האמריקני ציפתה עבודה מועטה וסיזיפית במיוחד, בייחוד אם משווים אותה לפעולות שננקטו במערכות מוקדמות דוגמת מלחמת העולם השנייה ואפילו מלחמת וייטנאם.

 

וכך אותו קונפליקט, שבראשיתו נקרא "מגן מדבר" ומאוחר יותר "סופת מדבר", אותו עימות שכונה בפיו המתלהם ומלא הקצף של סדאם חוסיין "אם כל המלחמות", התגלה לבסוף כלא יותר מטיול שנתי בשמש הקופחת של המזה''ת. עוד טיול שטמן בחובו הבטחות גדולות, עבור משתתפיו הנלהבים, והסתיים בקול ענות חלושה, כשסימנים של משחת שיניים וטקסי זובור שונים ומשונים מחליפים את הצלקות המדממות והאמיתיות של אותן מלחמות עבר רבות תהילה. זהו העולם שבו "ג'ארהד", סרטו החד, המרתק והמופלא של סם מנדז ("אמריקן ביוטי", "הדרך לפרדישן") מבקש להתנהל בתוכו. סרט מלחמה בחיפוש אחר מלחמה.

 

דברים רעים פשוט קורים

 

התסריט מתבסס על רב המכר של אנתוני סוופורד משנת 2003, ששוטח בפני הקורא את אירועי המלחמה ההיא מזווית ייחודית, רעננה וממזרית. זו של החפ''ש, החייל הפשוט. אותו בחור שמתגייס בהתקף של רגע ולימים מעיד על עצמו שהוא היה "טיפש דיו כדי לחתום על חוזה בגיל צעיר" כתחנת ביניים בדרכו לקולג'. אותו ילדון שמגלה שהחוזה שהוא חתם עליו כלל סעיפי משנה סוריאליסטיים בתפישתם שמתממשים אך במקרה של יציאה לקרב. והנה, מעט אחרי שאנו זוכים להריח את ניחוחותיה של טירונות קולנועית נוספת, כזו שמתכתבת באופן מופגן כל-כך עם זו של סטנלי קובריק ו"מטאל ג'קט", אנו נזרקים לדיונות הצהבהבות המוכרות לנו מבית, תוך ציפייה לפתיחתה של המערכה לשחרור כוויית הכבושה.

 

ברם, כל מי שיפשפש מעט בזיכרונו, יגלה כי הכוחות האמריקניים הראשונים שהגיחו לאזור, נאלצו לחכות זמן רב בטרם נורה הכדור הראשון. את ההמתנה הבלתי נלאית הזו, המתועדת בספרו של סוופורד, סם מנדז מבקש להעביר למסך הגדול. לא מטלה קלה בהתחשב בכך שסרט המלחמה באשר הוא, תובע לחימה.

 

למעשה, מי שאמור להנעים עבורנו את השירות בחולות הלוהטים, הוא גיבור הסרט, אנתוני, שבמלאכת הקריינות שלו, מנסה להכניס אותו לנעליו הצבאיות. זו איננה קריינות נלהבת אלא כזו שמזכירה יותר את עבודתו של מרטין שין ב"אפוקליפסה עכשיו" ויתרה מכך את האופן שבו אלבר קאמי טמן מילים בפיו של מרסו, גיבורו של "הזר". ואמנם, כבר בפתיחת הסרט מנדז, המושפע מזכרונותיו של סוופורד, מצביע על מקורות ההשראה שלו - סוופורד נראה כשהוא יושב בשירותים ומחזיק בידו כרך של "הזר".

 

אין לראות בכך ניסיון מאולץ של במאי בריטי לטעון את יצירתו בכבדות מחשבתית שאיננה הולמת אותה. ככלות הכל, אם הייתה מערכה קרבית שאי פעם הייתה יכולה להסביר את תפישתו של קאמי, בייחוד את זו המשתקפת ב"המיתוס של סיזיפוס", ולתרגם אותה לז'רגון הצבאי הרי שזוהי מלחמת המפרץ הראשונה.

 

הקריינות של סוופורד דומה לזו של ימי הסרט האפל. היא לאקונית ומתקשה להסביר את תכליתם של האירועים בהם אנו משתתפים. דברים רעים פשוט קורים. דברים טובים, פשוט לא קורים. אבל, אין שום ניסיון לטעון את המילים והאירועים שממלאים את המסך ברגשנות. וזו אולי הסיבה לכישלונו הביקורתי והקופתי היחסי של "ג'ארהד". הוא איננו נוקט בעמדה פוליטית מובהקת, ובמקום זאת, מבקש לתאר מצב צבירה של חייל. של צלף. של ג'ארהד. ראש צנצנת, שהוא הכינוי המקובל ללוחם מארינס, שמתבקש אך לדבר אחד, "להיות שם". ואמנם את מרבית המערכה השנייה אנו מעבירים במעמד של "להיות שם", ובמילים אחרות, המתנה ארוכה, כשהקול הבוקע מפרצופו האטום, וכאן יש לשבח את עבודת המשחק של ג'ילנהול, מונה בפנינו מגוון טכניקות יעילות כדי להימנע משעמום ובדידות שהן לרוב אחת משתי האופציות הבאות: שימון כלי הזין או אוננות. יחי ההבדל הקטן.

 

"ג'ארהד" משכיל להפתיע בכך שהוא איננו נופל למלכודותיו של סרט המלחמה לו הורגלנו. אין רגע שבו הוא בוחר לבגוד בלוגיקה העלילתית שהוא הכתיב לנו בפתיחתו. אין מבצעים הרואיים של הדקה האחרונה, כפי שקרה ב"ג'י. איי. ג'יין", אין שוד בעורף האויב ("שלושה מלכים"), הוא נעדר אפילו את הדרמה של השיבה הביתה. ואולי, המערכה שמחדדת את מסריה של היצירה היא זו האחרונה, שבה יחידתו של הגיבור זוכה סופסוף להרגיש את אבק הקרבות. אך שוב, זהו רק אבק. המלחמה שוב חמקה מבין אצבעותיהם. חיל האוויר שוב הרחיק את קו החזית ולהם לא נותר אלא להתהלך במדבריות הצחיחות שעה שבארות הנפט הדולקות הופכות, באופן אירוני, למחזה המרהיב ביותר בישימון הנורא והמשמים.

 

וזהו המקום להכיר בתרומתו של אחד הצלמים הגדולים ביותר שפועלים כרגע, רוג'ר דיקינס ("חומות של תקווה","האיש שלא היה שם") שיונק את הצבעים מן השמיים הכחולים וגורם להם להתאחד עם האדמה.

 

אין ספק שבכך סרטו של מנדז מבצע מהלך הפוך למרבית יצירות המלחמה. הוא איננו משתמש בדמויות כדי להסביר לנו את פניה של המערכה ההיסטורית אלא משתמש בזו האחרונה כדי לתאר דמויות ויתרה מכך, דור. ראש הצנצנת הוא כינוי שמיוחס לחייל המארינס אך אנו יכולים לנכס אותו בנקל לניב האזרחי. לאורך כל הסרט מתנהלים ניסיונות להגדרה עצמית. כך למשל, יש רגע שבו מאחד המסוקים בוקע שיר של "הדלתות" וגיבור הסרט מזדעק, "לא יכולה להיות לנו מוזיקה קרבית משלנו?". ההשתתפות במלחמה, המוזיקה המלווה את המראות, הירייה הבודדת של הצלף, הופכים כולם לזעקת השבר של דור שמבקש להטביע את חותמו האישי על ההיסטוריה אך עמוק בפנים יודע שזוהי שעתם הגדולה של מכונות ההשמדה המשוכללות. וכשאלו פני המלחמה המתחדשות, לא נותר אלא לבצע פרפרזה על שיר אהוב של אלון אולארצ'יק ולזמזם, אנחנו חיילים אנלוגיים במלחמה דיגיטלית.