עוז לתמורה אחרי פורענות

תפתחו את העיניים תסתכלו סביב - מה קורה כאן אחרי 30 שנות ימין כלכלי מזוקק, ומי יכול להציל את המקום הזה

תחילה, קצת היסטוריה, פובליציסטיקה ושרשרת הדורות. כותרת המאמר היא פלגיאט, גניבה ספרותית, מיצחק בן-אהרון יבדל"א, אשר מפרסם ב-63' את מאמרו המונומנטלי: "עוז לתמורה בטרם פורענות", שקורא לאיחוד כוחות בתנועת העבודה הישראלית. בן-אהרון זועק אז בשבחה והכרחיותה של האחדות, הלכידות והסולידריות בין החלקים השונים הראויים להתכנס תחת סוכת שלומה של "העבודה".

 

בפראפרזה על כותרתו של בן-אהרון, ראוי לומר היום: עוז לתמורה אחרי פורענות. הרי כל מערכות החיים בחברה הישראלית קרסו לתוך עצמן. החורבן הושלם. אין ולו מערכת ציבורית אחת שהשחיתות והבצע האישי לא פשו בה, הממד השליחותי הסתלק מזמן מכאן, ומה שישנו למעשה אינו משרת עוד את הציבור, אלא מוסיף להתקיים מכוח האנרציה. אפילו מערכת הרמזורים קורסת. הבריאות, הרווחה, הסולידריות, האחריות, השיח המלבן והמפרה - כל אלה כבר הסתלקו מזמן. די לעקוב אחר הכרוניקה החדשותית כדי להבין שהגיהנום זה כאן. הנה כותרת אך מאתמול על האלימות הגואה והצעירה שמשתוללת במוסדות החינוך: האולרים החליפו את הסנדוויצ'ים. כבר לא "חינוך הנער על-פי דרכו", אלא חינוך הנער על-פי להבו. השם ישמור. לאן לכל הרוחות הגענו ולמה?

 

ובכן, כך נראית חברה אחרי שלושים שנות ימין כלכלי מזוקק (האתנחתות של מפלגת העבודה בשלטון במהלך השנים הללו אינה משנה, כיוון שאחרי 77' וטרם עמיר פרץ גם היא היתה ימין). אז מה המשמעות של שלטון ימין שנות דור ויותר? תפקחו את העיניים, תסתכלו סביב ותבינו: סכינים במועדונים ובבתי-הספר, אף היסודיים, מיליוני עניים, מרדף שרדני ומבזה אחר הקיום, המוני בית ישראל והמהגרים אליה, בצמתים, עם כוסות פלסטיק, משוועים לנדבה, וגולת הכותרת: מכירת חיסול של נכסי הציבור תחת השם "הפרטה", לאמור: נכסי העם למשפחות בע"מ. מוכרים נכסים של כולנו, במחירי רצפה לרוב, לקומץ אוליגרכי מקומי ו/או חיצוני. האם הטענות הללו הן סיסמאות? קלישאות? פרופוגנדה? הציבור ישפוט.

 

אכן, הגיע הזמן לתיקונה של החברה, לאיסוף שבריה ולהגלדת פצעיה. אני מאמין ומקווה שבערבו של יום, תתייצב אחרי עמיר פרץ גלריה פרסונלית מרשימה - עם הרבה שמות חדשים וחדשניים, עם הרבה נשים - שתסייע לו להציל את המקום הזה. זו לא תחזית אסטרולוגית; זו רק הערכה פוליטית. 

 

יציבות, קריטיות וקדימה

 

הכל מקדשים כאן את היציבות, תוך נטילת חופשה ממושכת מן המציאות, ושיכחה (אמנזיה) שזו יציבות של בית קברות. של מדינה, חברה ומקום, שהכל בה מת. שהכל הפך אלים, מושחת, מנוון ומנוול. יציבות במצבנו היא איפוא הזמנה לתרדמת. להיפך, נחוצה טלטלה עזה בכל רמות החיים ותפישות החיים. מצבה של החברה הישראלית קריטי מאוד ולא יציב בעליל, אך נשמרת אופציית תיקון. 

 

קדימה, מפלגה כביכול, שהקים שרון טרם שנחלש וכבה, עודנה נהנית בסקרים מכוח אלקטוראלי עצום. כאמור, מכוח קידוש השמרנות והיציבות המקוללות, והאייקוניזציה הנבנית בימים אלה של שרון עצמו. מילה על הקדימה הנוראה הזו: בסין העממית, ברוסיה הסובייטית, בצ'ילה הרצחנית והדיקטטורית של פינושה אין דוגמה למפלגה בעלת פוטנציאל שלטוני, שאין בה ולו תהליך כלשהו של דמוקרטיזציה, ושראשה אוחז בכל-כך הרבה סמכויות.