מקורותיי המזרח-אירופיים, סוג של סוכנים רדומים, חשפו בפניי את דבר קיומו של יענקל'ה, טיפוס צבעוני שכונה בעבר בשם הקוד יענקל'ה גפילטע פיש, על שם תחום ההתמחות הביתי שלו, וכיום נודע יותר כיענקל'ה צ'ולנט (נחשו למה). עכשיו, פלטו הסוכנים לפני שנעלמו אל תוך הערפל, יענקל'ה התקדם. יש לו מסעדת פועלים חדשה אך אידישאית באיזור התעשייה של בני-ברק, סמוך לקניון איילון. אה, ותיזהר מהחזרת.
"קלופס", שאת הדרך אליה, בין מוסכי הסביבה, כבר מצאו אנשי הגרעין הקשה הסובב את יענקל'ה, היא מקום של עיירה. חדר קטן ופשוט בתכלית, עם שולחנות בודדים ובסיסיים ועליהם מפות של סבתא. וגם אוכל של סבתא, כשחושבים על זה. לפחות סבתא שלי, הזכורה לטוב.
כאן אוכלים (או מכאן לוקחים) מנות ראשונות (15-16 שקל) ככבד קצוץ, רגל קרושה וכמובן, גפילטע פיש; מרקי ירקות, קרעפלאך וקנעיידלאך (16-20); עיקריות כקציצות עוף (32) וצ'ולנט קומפלט (39); תוספות כקרעפלאך, פירה, אורז וכוסמת; ובתפקיד הקינוחים - עוגת תפוחים. כי זה מה שיש, כמו שסבתא אומרת.
את החאפלה האשכנזית פותחות, כמיטב המסורת, פרוסות חלה (במלעיל!), צלוחית חזרת תקיפה וצלוחית שמאלץ מושחתת (שומן אווז עם בצל מטוגן). חמוצי הבית מוכרים, טיפוסיים, גלותיים - ולא מי יודע מה טובים. הגפילטע פיש מסבירים בנגיסה ראשונה מדוע העניקו לבעל המקום את כינויו המקורי. הם עדינים, ענוגים ומתקתקים כיאות - וזה מפי מי שממש לא נמנה עם מעריצי קציצת הדג המשונה. הקרעפלאך המטוגנים, לעומת זאת, טעימים יותר מבחוץ מאשר מבפנים. המעטפת הבצקית מוצלחת, פריכה קלות הודות לטיגון, והמילוי מאכזב - מחיתי כזה, פחות מדי בשרי.
למסעדה המינימלית קוראים "קלופס", שמו של קציץ הבשר המתובל, הממולא לעיתים קרובות בביצה קשה. ומה אין במסעדה? קלופס, כמובן. איזה מזל שלא קוראים לה "צ'ולנט", כי אז היה נחסך מסועדיה החמין היענקלי. הצ'ולנט הזה, שלדברי המלצרית מוגש מדי יום (פריצת דרך משמעותית בנוף המסעדות המכינות את המאכל רק בסופי שבוע), שייך לזן הרטוב, הפחות חביב עלי באופן אישי. זה לא מנע ממני, במסגרת תפקידי וגרגרנותי, לנקות צלחת נדיבה בעזרת שותף נלהב, ולסיים בהמלצה: הצ'ולנט טעים מאוד, פיקנטי במושגים של צ'ולנט, מורכב משני סוגי שעועית, גריסים, בצל ותפוחי-אדמה, שיכלו להיות קצת פחות מותשים. צלי הבקר שלו איכותי, נימוח ולא שמן. באופן כללי, מן המוצדקים שבצ'ולנטים. גרסת סבתא שלי כללה גם שני סיבובים של צלחות גדושות כתוספת, ותגובה נוגה במיוחד לסירוב בסיבוב השלישי: "מה? (פנים נפולים) זה לא טעים?". בקלופס לא מתרחשת סצינה כזו, ועדיין, אם עוצמים חזק עיניים, אפשר לגלגל את הטעם ולהרגיש קצת כמו פעם, כמו בבית.