הגבע החדש

דני גבע, שחקן, חתיך-על בדרך כלל, השמין לצורך התפקיד בסרט "שנת האפס", הרזה לצורך התפקיד ב"פרשת השבוע", איבד את השפיות בגלל התפקיד ב"תיק סגור", מצא אותה מחדש ועבר לגור בנגב. ואחרי כל זה עדיין לא מזהים אותו ברחוב. אחרי תפקיד ב"חדר מלחמה" ולפני תפקיד ב"בנות", בערוץ 2 - גם זה צפוי להשתנות

ממש כמו רנה זלווגר לפניו, דני גבע, 31, העלה 12 קילו בשביל התפקיד שלו בסרט "שנת אפס", שעולה בימים אלה בקולנוע. רק כדי לקבל פרספקטיבה, זה אותו דני גבע שבגיל 15 הבין שהוא רוצה לצאת עם בחורות, להרביץ חאראקות ולעשות חיים משוגעים כמו שאר המתבגרים בשכבת הגיל שלו, רק אם אפשר בלי ה-30 קילו המיותרים האלה שהולכים איתו לכל מקום. אז גבע אימץ את מנהגי עדות הכוסיות: הוא סתם את הפה החל משעה 16:00, והצעיד את עצמו כל יום למגרש כדורסל כדי לא להיות ליד המקרר. אולסי פרי הוא לא נהיה מזה, אבל מתוך הברייה העגלגלה צמח ועלה בחור פרח שגם יודע מה הערך התזונתי של צנצנת נוטלה. כשיוסף פיצ'חזדה, הבמאי של "שנת אפס", הסביר לו שפרנקו, טכנאי רדיו שחי בצל הקריירה המוזיקלית של האבא הכריזמטי שלו, הוא דמות שמנמנה, גבע לא היסס והעלה את הקילוגרמים. מתורגל בשיטה, הוא נפרד מהם תוך כמה חודשים בסוף הצילומים.

 

היה קשה לרדת?

 

"היה יותר כיף להעלות".

 

לא פחדת להשמין שוב?

 

"לא, היום אני כבר בנאדם שונה, ואני יודע שגם אם כילד הכמויות שאכלתי נראו לי נורמליות, ארוחת צהריים שפויה לא מורכבת מפנקייק וצ'יפס ועוגה. אני כבר לא ילד כורסת-הטלוויזיה שהייתי".

 

הזמן טס כשנהנים (או כששומרים מרחק מהמקרר), והימים שבהם גבע רבץ מול הטלוויזיה התחלפו בימים שבהם גבע שורץ בתוכה. הפעם הראשונה שמישהו אמר "דני גבע" ומישהו ענה לו "אה, הבחור הזה מהטלוויזיה" היתה כשהפרח גילם את בני לוי, שוטר כריזמטי עם פתיל קצר בדרמה "תיק סגור" בישראל 10. "תיק סגור" הביאה הרבה נחת ללא מעט (אם כי מעט מדי) משתמשי קצה של המסך הקטן, והשאירה את גבע בתודעה.

 

הפעם הבאה היתה ב"חדר מלחמה" של יאיר לפיד ורוני קיי, וכשהעיניים היפות שלך מעטרות את הפריים טיים של ערוץ 2, אתה יכול להביט אחורה בסיפוק ולנפנף לשלום לחיים שלך כמו שאתה מכיר אותם. בקרוב תקבלו את גבע גם ב"בנות", תוכנית המערכונים של רשת, וב"פרשת השבוע", הסדרה החדשה של רני בלייר ("שבתות וחגים") שתעלה בכבלים. ב"פרשת השבוע" הוא מגלם את יונתן ברגר, שרמנט נשוי ואבא לילדה עם חגורה שחורה בחגיגות מהצד, לא משנה מאיזה צד. "'פרשת השבוע' הצליחה לתפוס את החברה הישראלית על חולייה", מנמק גבע את ההישג של הסדרה. "לכל אחד שם יש איזה פאק וזה מעמיד מראה מול הרבה אנשים. הדמות שלי למשל, רוצה ורוצה ורוצה לנגוס מהחיים, לקחת הכל, שיהיה לו, ובעצם אין לו כלום".

 

ואתה?

 

"אני גם (מחייך), אבל אני לא עושה את זה. כל אחד רוצה לקחת נוטלה ולגמור אותה עם כפית, יש כאלה שיעשו את זה ויש כאלה שלא. מה שכן, בזכות הסדרה למדתי מה קורה לבנאדם

שמתנהג ככה".

 

זו סדרה פסימית?

 

"לא, אבל מאוד לא מתחנפת לקהל. היא מייצרת סוג של מועקה".

 

אתה ממליץ לנו לצפות בסדרה מעיקה?

 

"אני ממליץ לצפות בסדרה שמדליקה מנורות וגורמת לחשוב. כשאתה צופה במשהו בידורי וקליל והוא נגמר, אתה הולך למקרר לקחת יוגורט ועושה דאבל קליק על הדבר הבא. כאן זה נשאר איתך. חוץ מזה היא גם מצחיקה, נראית טוב, היא שנונה והיא מציעה טריפ של 50 דקות לישראליות כפי שתרצו ולא תרצו לראות אותה".

 

מה אתגר אותך בדמות שגילמת ב"שנת אפס"?

 

"כמו יונתן ברגר, גם פרנקו הוא דמות קיצונית. האלמנט הכי חזק בזהות שלו הוא חוסר הביטחון. הוא מאוד מפחד לדרוש מה שמגיע לו, לעמוד מול הבוס שלו. מתעללים בו וצועקים עליו והוא לא מחזיר מלחמה. זה הפחד לחיות במלוא מובן המילה".

 

גם לך יש פחד כזה?

 

"אני לא שונה מהרבה שחקנים אחרים בזה שבצד אחד הביטחון העצמי שלי בשמיים, ובצד שני יש חוסר ביטחון מוחלט. אצלי זה נע על הציר הזה, אבל בשביל לגלם את פרנקו הייתי צריך לפחד כל הזמן. יש משהו בדמויות קיצוניות שהוא כיפי יותר, כי עובדים יותר עם הדמיון, יותר רחוק ויותר עמוק. ב'חדר מלחמה' היה לי יותר קשה כי הדמות לא היתה קיצונית. אני יכול לעשות את זה, אבל זה פחות מהנה ומאתגר אותי כשחקן. תבואי לקונדיטורית תגידי לה תעשי עוגה עם שלוש שכבות שאחת מקפיאים השנייה מערבבים והשלישית אופים, זה יעניין אותה יותר מאשר תבואי ותגידי לה שאת רוצה עוגת טורט".

 

כל דמות שאתה עושה משנה אותך?

 

"היא משנה במובן הזה שאני לומד איך לא להיות. אני רואה מה היה קורה אם. ואז אני אומר אוקיי, לשם אני לא רוצה ללכת".

 

זה קרה לגבע פעם אחת, ב"תיק סגור", כשדמות יצאה מהתסריט והשתלטה לו על הסיסטם. לאודישן הוא הגיע עם שפם כי באותה תקופה הוא גילם שחקן כושל ושתיין ב"ליל ירח לממזר" (תיאטרון הספרייה), ובשנות ה-50, אז מתרחש המחזה, שחקנים כושלים שאהבו לשתות גידלו שפם. בכל מקרה הבמאי שי כנות נדלק על השפם ועל השחקן שהסתתר מאחוריו, ושניהם התקבלו לסדרת הבונבון של ערוץ 10 החדש. אלא שאחרי כמה שבועות של צילומים השפם של גבע יצא מכלל שליטה. "יש שתי שיטות לעבוד במשחק", מסביר גבע בדיעבד את הפסיכולוגיה של עידן השפם. "האחת היא לזהות בדמות משהו ולהחליט שהדמות הזאת תתקרב למי שאתה, תפסע לכיוון שלך, או להפך, שאתה תפסע אליה. בעיניי תמיד מעניין יותר ללכת לכיוון של הדמות, וכשגילמתי את בני לוי לא ידעתי לעשות את ההפרדה. הוא היה מישהו שרציתי להיות והמשכתי להיות גם בין הצילומים".

 

מה הוא היה שרצית להיות?

 

"מאוד מגניב. אני לא כזה מגניב, במהות שלי אני חנון והוא במהות שלו cool".

 

נו, ומה היה רע? הרגשת cool.

 

"זה איום ונורא, זה לא אני. אני אוהב להתלהב מדברים, אני בנאדם שמפגין את הרגשות שלו. כשאתה cool אתה לא עושה דברים כאלה".

 

אז לא נהנית בכלל?

 

"רק בהתחלה. מאוחר יותר קלטתי שיש בעיה כשהתבוננתי על עצמי מהצד ולא זיהיתי את עצמי. הייתי בהתמוטטות עצבים. אני זוכר שכשהלכתי להקרנה של סרט בכלל לא עצוב ובכיתי כל הסרט הבנתי שיש לי משהו. שלושה ימים אחרי שנגמרו הצילומים אמרתי או שאני יוצא לטיול או לטיפול פסיכיאטרי דחוף. אז נסעתי להודו (צוחק). שזה, אני מאמין, הטיפול הכי טוב בשבילי".

 

חשבתי שבתי ספר למשחק מלמדים אתכם לעשות את ההפרדה הזאת.

 

"אף אחד לא מלמד אותך לעשות את זה. זאת גם היתה הזדמנות גדולה - תפקיד ראשי בסדרה בערוץ חדש והרגשתי שאני צריך לעשות כל מה שאני יכול, אז הלכתי בצורה מאוד טוטאלית. הפכתי להיות מישהו אחר, ומשם הדרך לשיגעון היא מאוד קצרה. אז יש לי את הכווייה הזאת בשביל לזכור, והיום זה כבר לא קורה לי. היום גם טוב לי עם מי שאני ואני לא רוצה להיות מישהו

אחר מלכתחילה".

 

אז עכשיו המשחק שלך פחות טוטאלי?

 

"אין הבדל ברמת התוצאה, אתה רק לומד להשאיר את זה מאחוריך, לעבוד מאקשן לקאט. אז עבדנו כל היום וגרתי 12 שעות בתוך הדמות. היום אני שם את הכובע ומוריד את הכובע".

 

ממש כמו ריטה לפניו, כל מה שדני גבע רצה היה לשיר. עוד בנעוריו, עת היו הוא והחבר'ה נוסעים להתפנן בחוף גולן, הוא היה מתביית על גיטריסטים ומסנג'ר אותם לנגן כדי שהוא ייתן במיתרי הקול. בסוף הוא הבין שיותר פשוט להפעיל את עצמו, ולמד לנגן, אבל עדיין חיפש את המיקרופון. בדרך הוא התמודד עם אודישנים ללהקות שמצא דרך האינטרנט ועם טלפונים שהגיעו למחרת מאנשים שהסבירו בידענות ש"אין לך את הביצים של ג'ים מוריסון". אבל הוא לא אמר נואש. היום, בין צילומים לשיעורי בית בקולנוע הוא מקים לעצמו אולפן קטן בבית ומחפש אנשים טובים באמצע הפריסטייל שיעשו איתו מוזיקה.

 

את ההתנהלות האיטית של גבע לעבר התודעה הציבורית יכולה להסביר העובדה שלא מדובר

בפריק של חשיפה. הוא מרעיף לבביות מחויכת ומפזר רמזים לאיש פתוח ונגיש, אבל בסוף הראיון נשארתי עם אגוז לא מפוצח על הקלטת. אגוז נעים מאוד, אבל לא מפוענח. הוא תמיד יעדיף תקשורת בלתי אמצעית, "למרות שבסופו של דבר מה שיישאר בכתבה הזאת הן מילים, לא הבעות פנים, לא אינטונציה".

 

גם על החלום המוזיקלי שלו הוא מעדיף לשמור מחוץ לטווח הטלפיים התקשורתיים. "אני מאמין שכדי לעשות מוזיקה אתה צריך לפגוש אנשים, לשבת איתם, לנגן ביחד, להגיע למשהו יותר מגובש ולהופיע במקומות קטנים. לעשות דיסק או קליפ לערוץ 24 לאיזה שיר לא נראית לי הדרך".

 

אתה כל הזמן על המשמר. מפחד שהפרסום יעלה לך לראש?

 

"כן, יש בורות, מקומות שאתה לא שם לב ותוך שנייה אתה נהיה... אז אני משתדל לשים לב.

אני פחות נהנה מהחשיפה ומהציפיות שמגיעות עם ההצלחה, אבל אני נהנה מהנגזרות, מזה

שיוצא לי לשחק תפקידים מעניינים והאפשרויות יותר פתוחות".

 

אתה נתקל בגינוני הערצה? מבקשים ממך חתימות?

 

"וואלה, לא. אולי בגלל שאני לא כוכב נוער או ילדים, אולי קהל היעד שלי מבוגר יותר".

 

אתה יודע שאתה יכול בקלות להשתמש במקום שאתה נמצא בו עכשיו ולקדם את העשייה המוזיקלית שלך.

 

"אין לי מה לקדם".

 

מה אין מה לקדם? עדיף לנגן ולהישאר אנונימי?

 

"כן. לנגן עם אנשים מול קהל, זה מה שעשיתי בתיאטרון בתכלס. שיחקתי בתיאטרון פרינג', שיחקתי בתיאטרון הספרייה ברמת גן. שנים, בלי שמשלמים על חזרות, רק בשביל לעשות תיאטרון באולמות של 150 איש כל ערב. אני מת על הקטע הזה, האמת נמצאת באנדרדוגיות, בפרינג'יות, כל אחד יגיד לך את זה".

 

היית מעדיף להתראיין על המוזיקה שלך?

 

"הייתי מעדיף להתראיין על הסרט שלי, שאני אעשה אחרי הלימודים".

 

אני מקשיבה.

 

"הייתי עושה סרט על סיפור אהבה בין בני זוג. מה, לספר לך את התסריט?"

 

לך על זה.

 

"כתבתי אותו לפני חצי שנה, הוא מתאר סיפור אהבה בין שני זקנים, שנפגשים בקופת חולים מכבי בתור לרופא, ו... זהו".

 

מה זהו, מה קורה שם?

 

"שני האנשים האלה הם גמורים. היא אלמנה שחיה בדרום אבו ג'באלה, והוא מישהו שוויתר על החיים ובעצם מחכה למוות. הם מתאהבים וזה תופס אותם הכי לא מוכנים, הם לא מוכנים לחיות אבל האהבה נותנת להם את האפשרות להתחיל לחיות. יש משהו בזיקנה שמרגש אותי, יש בזה תום, קצת כמו בילדים, זאת ילדות שנייה, ומאוד עניין אותי לחקור דווקא את הדבר הכי קשה, דווקא בגיל מבוגר כזה, כשכל הקטע של יחסי מין נורא מוזר ואנשים מרגישים פחות טוב עם הגוף, מה קורה כשהאהבה מקישה דווקא על הדלת הזאת. כי כשהאהבה מקישה על דלתם של שני צעירים בני 23 בהודו זה הכי קל".

 

אם אנחנו כבר בשכונה של הזוגיות, למה שלא נעלה לקפה ותקליטים אצל השכנה החביבה עלינו, הפיקנטריה. השנה פצח גבע בלימודי קולנוע במכללת ספיר שבנגב והניח את הכובע שלו בקיבוץ כפר עזה הסמוך. מכיוון שהתעשייה עדיין מעדיפה את תל אביב וגבע גם אוחז מזה חודשיים בחברה תל אביבית, החיים שלו מתנהלים על קו כפר-עזה והעיר הגדולה. אם תתבקשו להמר, לכו על זה שגבע הוא בחור שהזוגיות מיטיבה איתו. ברזומה שלו אפשר למצוא את חני פירסטנברג ("היתה לנו שנה כיפית מאוד ביחד") ולירז צ'רכי. הוא גר לבד, אבל מעדיף לגור ביחד.

 

מתאהב בקלות?

 

"אי אפשר להגיד בקלות. מתאהב, כשאני מתאהב. כשזה קורה, אני נפתח בקלות".

 

על מה אתה מוותר?

 

"על הגאווה, על קטעים של כבוד. למשל כשזוג רב והם יושבים בחדר, יש את השתיקות הרועמות האלה. אבל הרי ברגע שאחד מבני הזוג ישים את היד על השני זאת התחלה של איזו הפשרה והתקרבות. אבל כל אחד חושב 'לא, שהצד השני ישים עליי את היד ראשון'. ברגע שמוותרים על זה הכל הופך להיות יותר לייט. למדתי גם לריב. לא רק זה, למדתי שזה בסדר לריב. שזה הכרחי לתת לעצמך להיות בכל מצב רגשי שהוא עם בן הזוג שלך ולא להחביא דברים או לא להתנהג בצורה מסוימת, כי אז זה מצטבר ומתפרץ מאוחר יותר".

 

אפרופו נשים, איך הרגשת בתור גבר יחיד על הסט של "בנות"?

 

"כל עוד הן מחזרות אחריך מתוקף העבודה זה נעים. זה כמו להיות הכוסית בתוכנית של גברים, את יודעת, הבלונדינית עם החזה השופע. לפעמים זה גם לא נחמד כי... זה כמו שאשה יכולה לסבול מהטרדה מינית, אותה ההרגשה".