לפני כמה שבועות חוויתי הארה. אבל לא מהסוג שאתה חווה כשקמרלינג נותן לך את הטלפון של הסוחר שלו. אני מדבר על הארה ספורטיבית, חפה לחלוטין מצמחי פרא אסורים.
זה קרה כשצפיתי לסירוגין בשידור חוזר של משחק מהצ'מפיונס ליג בין צ'לסי לליברפול, ובמשחק מהליגה הארגנטינית בין בוקה ג'וניורס לאינדפנדיינטה. בכל פעם שהעברתי למשחק בבואנוס איירס, ראיתי שחקן של אחת הקבוצות מנסה לעבור את השחקן שמולו תוך הטעיות גוף וכדרורים מרהיבים, שגרמו לי לכאבים בצלעות רק מלהסתכל עליו; בכל פעם שחזרתי עם השלט למשחק בלונדון, נאלצתי לצפות בקרבות ההתשה במרכז המגרש, שבסופו של דבר לא הניבו יותר מבעיטה חופשית לאחד הצדדים. אז מה היתה ההארה, אתם שואלים? שכדורגל אירופי, אני עונה, זה למתרוממים.
צ'יפסלט סחוס
העניין הזה של היעדר יכולת להתלהב מ"הכדורגל האיכותי של אירופה" לא באמת התחיל אצלי באותו ערב כשזיפזפתי בין הערוצים. בקרב חברי (כמה מהטובים שבהם, אגב, הם סטרייטים) אני נחשב לאחד שיהיה מוכן לוותר על צפייה בחצי הגמר של הצ'מפיונס ליג אם באותה שעה ישודר איזה סרט טוב באחד הערוצים האחרים - אבל ייצא מגדרו כדי לתפוס בשידור חי את הדרבי של סאו פאולו, למרות שהוא מתחיל רק ב-11 בלילה. כי מבחינתי, שם עדיין משחקים את הכדורגל המקורי. שם מקיימים את החוקים הקדמוניים שלו, שלפיהם קבוצה שמפגרת 3:0 עדיין מנסה לכבוש, כי לקבל שלושה גולים זה לא נעים - אבל לא לכבוש לפחות אחד בחזרה זה כבר ממש פדיחה. שם, בדרום אמריקה, הבלמים יעדיפו לירות לעצמם בראש מאשר לתת לחלוץ הצעיר והחצוף שמולם לשים להם שוב קטנה בין הרגליים, ואם הוא בכל זאת מתעקש, אז לעשות לו סלט סחוס מהברך, תוך כדי גליץ' רצחני. שם יש כדורגל שבו גם לשחקן האפור ביותר בהרכב של סאן לורנצו יש מספיק טכניקה ברגליים בשביל לעבור את כל הקישור של באיירן מינכן. פעמיים.
גם אני יודע להגיד שהכדורגלן האירופי חזק, אינטליגנטי וטכני, עם שליטה בשתי הרגליים ומשמעת טקטית של קצין בשייטת. אבל מבחינתי, סוג כזה של שחקנים - מוכשרים ככל שיהיו - אף פעם לא יצליחו לרגש אותי כמו שאיזה עבריין מועד מרובע הפחונים של בוגוטה מצליח בעזרת כמה תרגילים שהוא למד מהחבר'ה בחוף. משחק צמרת בליגה האנגלית תמיד יבוא אצלי בעדיפות שנייה אחרי משחק אמצע טבלה בליגת הקלאוסורה הארגנטינית, ולו רק בגלל שבמשחקים האלה אפשר לפעמים לקבל הצצה ראשונה על הכוכב הדרום אמריקאי הבא שהולך להימכר לאירופה ולשגע הגנות בספרד, בהולנד ובאיטליה.
בכלל, תעשו עם עצמכם ניסוי קטן: תסתכלו על הקבוצות האירופיות, ותגלו שכל הכוכבים שבאמת מלהיבים אתכם הם דרום אמריקאים או אפריקנים (עוד יבשת שבה כדורגל הוא עדיין כדורגל, ולא קונסולת משחקים של סוני). הם אלה שעדיין מזכירים לכם מדי פעם למה אתם בכלל אוהבים את המשחק הזה. ואתם יודעים מה, זה לא רק זה. זה גם כל העניין עם הקהל באירופה.
הבכור לבית אבי
פעם, לפני עידן הכסף הגדול של זכויות השידור והמרצ'נדייזינג, ישיבה ביציעים של ארסנל או ריאל מדריד היתה זכות ששמורה לחולי כדורגל אמיתיים, אוהדים לכל החיים. והיום? היום, אם תשבו בכל אחד מהיציעים של אולד טראפורד, יש מצב שלידכם יתיישב מישהו שנולד בטוקיו ובשבילו המשחק על הדשא הוא רק עוד משהו שהוא יכול לתרגל עליו את הדיגיטלית 380 מגה-פיקסל שלו. ככה זה. מאז שבקהאם התחיל ללבוש את הבגדים של אשתו ולרוץ רק בצד של המגרש שבו אין רוח שתפגע לו בפריזורה, גם שוכני היציעים כבר לא נראים אותו דבר. ועוד לא אמרתי מילה על זה שאם בכלל תמצאו כרטיס למשחק באירופה, הוא בטח יגיע עם תג מחיר שמצורף בדרך כלל ליאכטות קטנות.
לי זה ברור לגמרי. הכדורגל האירופי המסוגנן, המחושב, הטקטי, עם הג'ל בשיער, פשוט לא מרגש אותי יותר. רק הגירסה השכונתית והמוטרפת שלו, שתקועה עמוק מתחת לקו המשווה של הכדור הזה - זאת שמתבטאת בשעטה הפסיכוטית של אלפי אוהדי בוקה לכיוון הגדר אחרי כל גול - עוד יכולה להחזיר לי את התשוקה למשחק, בכל משחק. וחוץ מזה, בינינו, כמה כבר אפשר לשמוע את חידודי הלשון של אבי מלר.