מאז ומתמיד חלמו בני האדם על הַמְצָאַת מכונות שֶׁיֵּרָאוּ וְיִתְנַהֲגוּ כְּמוֹהֶם. כבר בסיפורים עתיקים, כמו הָאַגָּדָה הַיְּהוּדִית על הַגּולֶם מִפְּרָאג, נזכרות צורות חיים מְלָאכוּתִיּוֹת. אולם, הרובוטים האמיתיים הראשונים החלו לצוץ רק במאות השנים האחרונות, עם התקדמות הַטֶּכְנוֹלוֹגְיָה. לֵיאוֹנַרְדוֹ דֶה וִינְצִ'י תִּכְנֵן בסוף המאה ה-15 רובוט דמוי אַבִּיר, שהמפעיל שלו מסוגל לגרום לו לקום, להתיישב ולהזיז את ידיו וראשו באמצעות חוטים.
בשנת 1737 בנה צָרְפָתִי בְּשֵׁם זַ'אק דֶּה וּוֹקַאנְסוֹן צעצוע מכני בדמות רוֹעֶה עם חליל, שידע לנגן 12 מנגינות שונות. כ-150 שנים לאחר מכן, ב-1898, הציג הַמַּמְצִיא נִיקוֹלַה טֶסְלָה את הרובוט הראשון שנשלט מרחוק באמצעות גַּלֵּי רַדְיוֹ: ספינה זעירה אותה הוא הֵשִׁיט בתערוכה שֶׁנֶּעֶרְכָה בִּנְיוּ יוֹרְק, אַרְצוֹת הַבְּרִית.
את הרובוטים הָעַצְמָאִיִּים הראשונים שידעו למצוא את דרכם לבד בנה ב-1949 הַמַּדְּעָן הָאָמֶרִיקָאִי וּוִילְיָאם גְרֵיי ווֹלְטֶר. הרובוטים של ווֹלְטֶר, שנראו קצת כמו צַבִּים, ידעו לְאַתֵּר בעצמם מקור אור ולגשת אליו כאשר הַסּוֹלְלוֹת שלהם עמדו לְהִתְרוֹקֵן. מאז המשיכו הרובוטים להתפתח, וכיום אפשר למצוא אותם כמעט בכל מקום: החל מרובוטים שֶׁמְּכַסְּחִים בעצמם את הדשא, דרך רובוטים במפעלי תעשייה וְכָלֶה בִּכְלֵי הָרֶכֶב שמסתובבים על מַאֲדִים וחוקרים אותו עבורנו. ומה בעתיד? מאוד ייתכן שבעוד שנים (לא מעטות) נזכה לפגוש רובוטים בעלי בֵּינָהּ מְלָאכוּתִית, המסוגלים לחשוב כמעט כמו בני אדם.
המצאת האינסולין
מחלת הַסּוכֶּרֶת היתה מוכֶּרֶת לבני האדם עוד מִיְּמֵי קֶדֶם, אולם עד לפני פחות מ-100 שנה לא היתה ידועה שום דרך לטפל בה, וכל מי שֶׁלָּקָה במחלה מת לאחר זמן קצר. את הצעד הראשון לקראת גילוי שיטת טיפול במחלה עשו החוקרים הָאֵירוֹפֶּאִים יוֹזַף פוֹן מַרִינְג וְאוֹסְקָר מִינְקוֹבסְקִי, שגילו ב-1889 כי למחלה גורמת בעיה בַּלַּבְלַב.
פריצת הדרך התרחשה ב-1921, כאשר צוות מדענים מִקָּנָדָה בראשות פְרֵדְרִיק גְרָנְט בֶּנְטִינְג וְצַ'רְלְס הֶרְבֶּרְט בַּסֶּט גילה שהמחלה פורצת כאשר הלַּבְלַב לא מייצר הוֹרְמוֹן מסוים, שנקרא אִינְסוּלִין. הַמַּדְּעָנִים הצליחו להפיק את ההוֹרְמוֹן מִלַבְלַבִים של פָּרוֹת וסוף סוף הצליחה הרפואה להציע לחולי סּוכֶּרֶת תרופה. בזכות הגילוי זכו השניים בפרס נוֹבֶּל לרְפוּאָה ב-1923.
גילויים הקשורים לאִינְסוּלִין הניבו עוד שני פרסי נוֹבֶּל: ב-1958 קיבל את הפרס המדען הַבְּרִיטִי פְרֶדְרִיק סַנְגֶּ'ר, שגילה את הַהֶרְכֵּב הַכִימִי של ההוֹרְמוֹן, וב-1964 קיבלה אותו הַמַּדְּעָנִית הַבְּרִיטִית דּוֹרוֹתי הוֹדגְ'קִין לאחר שגילתה את המבנה הַמֶּרְחָבִי שלו. במשך עשרות שנים השתמשו באִינְסוּלִין שהופק מִלַבְלַבִים של בעלי חיים, אולם ב-1978 גילו מדענים בחברת הַבִּיוֹטֶכְנוֹלוֹגְיָה הָאָמֶרִיקָאִית "גִ'ינטק" כיצד לייצר אותו בעזרת הַנְדָּסָה גֶּנֶטִית של חיידקים. מאז, רוב האִינְסוּלִין שבו משתמשים מופק בשיטה זו.
המצאת הטלפון הַסֶּלוּלָארִי
היום קשה לנו לתאר איך היו נראים חיינו ללא הטלפון הסֶּלוּלָארִי, שֶׁמְּאַפְשֵׁר לנו לדבר עם מי שאנחנו רוצים, בזמן שאנחנו רוצים. אולם, עד לפני כ-25 שנה בסך הכל רְשָׁתוֹת סֶּלוּלָארִיות עוד לא היו קיימות. בעבר הִתְבַּסְּסוּ כל מערכות הקשר על תחנה מרכזית אחת, עִמָּהּ תִּקְשְׁרוּ כל המכשירים הַנַּיָּדִים. כדי שיוכלו ליצור קשר גם ממרחקים היו זקוקים המכשירים הניידים לעוצמת שידור חזקה ולכן הם היו גדולים, מגושמים ויקרים.
אולם, ב-1947 העלו מַדְּעָנִים אָמֶרִיקָאִים מִמַּעְבָּדוֹת חברת "בל" רעיון שיאפשר להקים רשת יעילה של טלפונים אַלְחוּטִיִּים. הם הבינו, כי אם במקום תחנה מרכזית אחת יהיו פזורות בשטח הרבה תחנות קטנות יותר, שיוכלו לְתַקְשֵׁר ביניהן, המכשירים הניידים יזדקקו לעוצמת שידור הרבה יותר קטנה ולכן יוכלו להיות קטנים וזולים יותר. השיטה נקראה שיטה "סֶּלוּלָארִית" משום שכל תחנה קטנה שולטת על שטח של כמה קִילוֹמֶטְרִים שנקרא תא (וּבְאַנְגְּלִית: cell).
אולם, פיתוח הטלפונים הסֶּלוּלָארִיים נדחה ב-20 שנה מפני שרק ב-1968 הסכימו הרשויות בְּאַרְצוֹת הַבְּרִית לְהַקְצוֹת את תִּדְרֵי הַשִּׁידּוּר להם היתה זקוקה ההמצאה החדשה. הָאַבְטִיפּוּס הראשון של הטלפון הסֶּלוּלָארִי נוצר במעבדות חברת מוֹטוֹרוֹלַה הָאָמֶרִיקָאִית בשנת 1973. את השיחה הסֶּלוּלָארִית הראשונה ביצע ראש צוות המדענים, דּוֹקְטוֹר מַרְטִין קוּפֶּר, שהתקשר לראש הצוות הַמִּתְחָרֶה במעבדות חברת "בל". ב-1978 הפעילו "בל" ו-"AT&T" שירות ניסיוני בְּשִׁיקָגוֹ בו השתתפו 2,000 איש. ב-1979 החל לפעול השירות הַמִּסְחָרִי הראשון בְּטוֹקְיוֹ שֶׁבְּיַפָּן ובתוך שנים ספורות כבשו הטלפונים הסֶּלוּלָארִיים את העולם.