האמיצים עוזבים, קובי מידן

חלפו הימים של עקרת בית חסרת ישע, או של ארבעים שנה באותו מקצוע וחיי אומללות "בשביל הילדים". לפרק בית זה גיהנום, אבל לפעמים האלטרנטיבה גרועה בהרבה

שלום לך, מר קובי מידן,  

 

במהלך השבועות האחרונים היינו עדים לבילד-אפ מטורף של סדרתך החדשה, "הבטחנו זה לזו" (ערוץ 10). בכל תוכנית רדיו או טלוויזיה צצתם - אתה ויוצרי הסדרה - כדי לספר לנו, תוך שימוש באביזרים טקטיים והדגמות קןרעות לב, על המגיפה החדשה. "גירושין" קוראים לזה, לא עלינו, טפו טפו טפו. שליש מעם ישראל מתגרש, המספרים בעולם הרבה יותר גבוהים ואתה, מר מידן, אחוז חרדה, עומד כמוכיח מודרני בשער, מחזיק את העמודים וזועק בקול רדיופוני: די! יכולתי כמובן להביט בסדרה בעין חומלת ולהפטיר את מה שהייתה אומרת סבתי המנוחה: אז הוא אמר. אלא שמוטיב חוזר אחד הקפיץ אותי מן הכורסה.

 

"הקלות הבלתי נסבלת של פירוק הבית", חזרת ואמרת בכל פורום, "הקלות הבלתי נסבלת של העזיבה". הרשה לי לתקן, מר מידן, "קלות" היא המילה הכי פחות מתאימה לסיטואציה. אף לא אחד או אחת מהנשים והגברים, המחליטים כי אינם רוצים עוד זוגיות ספציפית, עושה זאת בקלות. נהפוך הוא; מדובר בתהליך קורע לב, כזה הכרוך בשנים של חשיבה מייסרת, ריבים קשים, דמעות ועצב רב.

 

התנפצות האשליה הרומנטית וההבנה שהבית הזה, שעמלת לבנות ובין קירותיו נטמנו כל התקוות שבעולם, הופך אותך לאדם לא מאושר - הן אסימון קשה מאוד לעיכול. במשך שנים, מר מידן, ש-נים חיים אנשים זה בצד זה, נאחזים בשברי חייהם, מנסים שוב ושוב לאחות את הקרעים. מה לא עובר להם בראש - הכאב שיסבו לילדים, החשש שיישארו לבד, הפחד מחוסר היכולת להתנהל כלכלית, הידיעה הברורה כי המשפחה/החברים/מכרים למיניהם יתאכזבו, יכעסו או גרוע מכל - ייקחו צד. קל זה לא, יקירי, נהפוך הוא; רבים מן העוברים את התהליך לא יהססו להגדירו כתקופה הקשה ביותר בחייהם.

 

ההחלטה נופלת כשכלו כל הקיצים, כשהקושי לחיות זה בצידו של זו כל-כך גדול, עד כי עדיף לחיות על ספסל בגן הציבורי, רק לא תחת אותה קורת גג. זה נורא, מר מידן, קשה ועצוב ורע, אלא שהאלטרנטיבה, מסתבר, קשה עוד יותר. רק האמיצים, כן כן, האמיצים והאמיצות המוכנים לעבור את הגיהינום הזה, ידעו ליצור לעצמם חיים טובים יותר.

 

תרשה לי, מר מידן, להציע לך תשובה אחרת לשאלה, למה זה קורה? לא, לא מדובר בהתייחסות לאהבה כאל מוצר מדף, כפי שאמרת באחד מן הראיונות, "לא טוב אז מחזירים". לטעמי, מדובר בשני תהליכים המשפיעים היום על חיינו. הראשון כרוך בעובדה שנשים מסוגלות לדאוג מנטלית וכלכלית לעצמן. בעבר היו הרבה פחות מקרי גירושין, כי עקרת הבית פשוט לא יכלה להרשות לעצמה. היא הייתה אשה קטנה, לא עצמאית, לא מסוגלת להתנהל בעולם. מסיבה זו היו היוזמים בעיקר גברים בעלי מאה, שפגשו נשים צעירות יותר והחליטו לקום וללכת. היום, כשנשים פרצו במובנים רבים את תקרת הזכוכית ונהנות מרמה גבוהה של אסרטיביות, יכולות גם הן לקבל החלטות קשות מסוג זה - והן מקבלות.

 

הסיבה האמיתית, עם זאת, למספר המתגרשים ההולך וגדל, היא אותה סיבה שבגללה מחליטים יותר ויותר אנשים להחליף באמצע החיים סוג עבודה (שלא כמו הורינו שהתגאו בארבעים שנה במקצוע), להחליף מקום מגורים או למלא מאות סדנאות בארץ ובהודו. היום, בניגוד לעבר, יודעים אנשים כי הגיעו לעולם לא כדי לעבוד (סטייל א.ד. גורדון), ללדת ילדים (בשביל שילכו לצבא) או למות למען המפלגה והמולדת. ליותר ויותר אנשים ברור היום כי הגיעו לכאן כדי לחיות בשמחה. כי מותר ליהנות מהחיים, לא בתור קלישאה - אלא כדרך.

 

זו לטעמי הסיבה בגללה מוכנים גברים ונשים בעלי אינטגריטי ואומץ להביט לעצמם ישר בעיניים ולא לתרץ את אומללותם ב"התחשבות בילדים", אלא להזמין לעצמם שלל ייסורי מצפון, להפסיד את ההגנה שבסטאטוס, לוותר על רכוש, חברים והתייחסות חברתית - ולעשות את הצעד. הכי טוב, מר מידן, זה אבא ואמא שאוהבים אחד את השני ורוצים באמת לחיות ביחד. לפעמים זה קורה, לפעמים לא. אז במקום להנחיל לילדים את הדפוס הנורא - סובלים ונשארים בכל מחיר - עדיף, לטעמי, להנחיל דפוס שונה לגמרי: טעויות, גם הקשות ביותר, כדאי לתקן.

 

שיהיו לך שנים רבות של חיי נישואין מאושרים, מר מידן. אני יכולה רק לאחל כי אם הדברים "יתקלקלו" באופן בלתי הפיך, לא תבחר לבלות בעבודה 20 שעות ביום (כדי לא להיות בבית), או לנסוע לחו"ל או למצער, לבגוד, אלא תצא לתהליך ריאבליואיישן ארוך וכואב שסופו החלטה. בינתיים, הצנע לכת והימנע משיפוט. לעולם לא תוכל להבין עד שתהיה שם.