בגלל המלחמה ההיא

בוב הוסקינס הפיק ומככב בסרט חדש שחוזר לעולם התיאטרון של לונדון בזמן מלחמת העולם השנייה

בשבועיים האחרונים, כשבוב הוסקינס פוקח את העיניים בבוקר, הוא לא בהכרח יודע איפה הוא נמצא. אפשר היה לראות אותו בטקס "גלובוס הזהב" בלוס אנג'לס, משם המשיך לצרכי עבודה ללואיזיאנה. אחר כך אפשר היה לראות אותו על במת תיאטרון ה"פלייהאוס" בלונדון לצידה של השחקנית קריסטין סקוט תומאס בהצגה "As You Desire Me" מאת לואיג'י פירנדלו. עכשיו הוא בישראל, כאורח פסטיבל הקולנוע הבריטי שמציג במסגרתו את "גברת הנדרסון גאה להציג" בבימויו של סטיבן פרירס ובכיכובו.

 

זו לא הפעם הראשונה שהוסקינס מבקר בישראל. הוא היה כאן לפני כעשור כאורח פסטיבל הסרטים בירושלים. שנים ארוכות לפני כן, רגע לפני מלחמת ששת הימים, הוא התנדב במשך כשישה חודשים בקיבוץ זיקים שליד אשקלון.

 

"הייתי בעיצומם של לימודי ראיית חשבון כשלפתע היכתה בי ההכרה – זה מה שאני הולך לעשות כל החיים, אני בדרך להיות איש זקן. אז ארזתי תיק והלכתי", הוא מספר, "חציתי את אירופה, נסעתי לסוריה וירדן ובדרכים שמעתי על הקיבוצים. כשהגעתי לישראל המליצו לי ללכת לקיבוץ זיקים ושם פגשתי את עדנה קפלן, מי שהפכה לאמא המאמצת שלי. רציתי להיות קיבוצניק. התאהבתי בקיבוץ וחשבתי שאעביר את חיי שם, עד שהגיעה מלחמת ששת הימים". בשביל להישאר בישראל הוסקינס נדרש להתגייס, אז הוא חזר הביתה.

 

"לפני שעזבתי נסעתי לקיבוץ יגור. פגשתי שם איש מבוגר, יצרן פאות יליד הולנד, שנתן לי את העצה הטובה ביותר שקיבלתי בחיי. הייתי מבולבל, לא ידעתי מה אעשה בחיי והוא אמר: 'בוב, תמצא לעצמך משהו שאתה אוהב לעשות, אבל אל תשכח שהחוכמה האמיתית היא למצוא מישהו שישלם לך בשביל שתעשה מה שאתה אוהב לעשות, ואז תהיה לך קריירה'. זה בדיוק מה שעשיתי".

 

הוא התחיל לשחק בתיאטרון, משם עבר לטלוויזיה ובאמצע שנות השבעים פתח בקריירה קולנועית. הקריירה של הוסקינס החלה לנסוק בשנת 1978 לאחר שגילם את דמותו הבלתי נשכחת של איש המכירות העגמומי, ארתור פארקר, ב"מטבעות מן השמיים", מיני סדרה גאונית שיצר דניס פוטר. הסרט הגדול הראשון בו השתתף, "יום שישי הארור" בבימויו של ג'ון מקנזי, זיכה אותו במועמדות לפרס השחקן הטוב מטעם האקדמיה האנגלית לקולנוע ופתח פתח לעוד עשרות תפקידים בהפקות גדולות כקטנות ובהן "מועדון הכותנה" של פרנסיס פורד קופולה, "ברזיל" של טרי גיליאם, "מונה ליזה" של ניל ג'ורדן שעליו זכה בגלובוס הזהב ובמועמדות לאוסקר, "בתולות הים" של ריצ'ארד בנג'מין, "ניקסון" של אוליבר סטון,  "המסע של פלישיה" של אטום אגויאן, "מי הפליל את רוג'ר ראביט" של רוברט זמקיס ו"אויב בשער" של ז'אן ז'אק אנו.

 

מקור לבידור

 

על "גברת הנדרסון גאה להציג" הוסקינס חתום גם כמפיק. הסרט מגולל את סיפורה האמיתי של לורה הנדרסון, אלמנה עשירה ואקסצנטרית (ג'ודי דנץ') שרכשה בשנות ה-30 של המאה הקודמת את תיאטרון ה"ווינדמיל" הנטוש והפכה אותו ביחד עם המפיק ויויאן ון דאם (הוסקינס) לאחד ממרכזי הוודוויל החשובים של התקופה ולמקור בידור משמעותי לאזרחים וחיילים במהלך הפגזות הכוחות הגרמניים במלחמת העולם השנייה. את התסריט הוא קיבל מחברים שחקרו את הסיפור לאורך שנים. עם התסריט הוא פנה לשותפתו, המפיקה נורמה היימן.

 

"בכלל לא חשבתי לשחק בסרט. הדבר היחיד שרציתי היה את ג'ודי בתפקיד הראשי. היה לי ברור שאיתה יש לנו סרט", הוא אומר. דנץ' התאהבה בתסריט והעבודה התחילה. "כולם מלבדי הניחו מראש שאני אגלם את ון דאם. זה נחת עליי משום מקום. כשג'ודי אמרה: 'אולי הגיע הזמן שתלך למדוד פאות בשביל התפקיד', זה כבר היה ברור. ביום הצילומים הראשון לא היה לי מושג מה אני עושה, כי בכלל לא חשבתי על התפקיד. שאלתי את סטיבן מה עושים והוא אמר: 'פשוט תשחק אותי'. אז זה מה שעשיתי. בצילומים הוא לא הפסיק להעיר לי: 'אתה ממצמץ ואתה הרבה יותר מדי מרוצה. אני אף פעם לא מרוצה ובטח ובטח שאינני ממצמץ'. התפקיד הזה הוא בעצם בוב הוסקינס מחקה את סטיבן פרירס".

 

תיאטרון "הווינדמיל", שהיה התיאטרון הראשון בבריטניה שהציג עירום נשי, הוא חלק מהביוגרפיה הפרטית של הוסקינס, מה שנותן נופך אישי לסרט. "ראיתי את כל הגדולים, מספייק מיליגן ועד פיטר סלרס ומאוד אהבתי את זה. בתיאטרון ה'ווינדמיל' ביקרתי בפעם הראשונה כשהייתי בן חמש ובחיים לא אשכח את הנשים העירומות היפהפיות שעמדו על הבמה בשעה שבמעברים התרוצצו עשרת ילדים. זה היה נפלא. התיאטרון היה די מצחין, אבל הנשים, הו הנשים. היום הופכים את העירום הנשי לפורנוגרפי ווולגרי. אז הם פשוט הציגו יופי".

 

הוסקינס מעריץ מושבע של נשים. גם את אמנות המשחק, שמעולם לא למד באופן מסודר, הוא תופש דרך ההתנהגות הנשית. "למדתי לשחק דרך התבוננות בנשים. בעצם הייתי מטרידן מקצועי", הוא מתלוצץ, "כשהתחלתי את הקריירה לא ממש ידעתי מה זה אומר לשחק. כשקראתי את סטניסלבסקי חשבתי שזה ברור מאליו וכשקראתי את לי שטרסברג אמרתי 'זה חייב להיות משהו אחר'. הגעתי למסקנה שדרמה מתעסקת ברגעים פרטיים בלתי מורגשים, כאלה שאתה כמעט ואינך מבחין בהם עד שהם יכולים בקלות לחמוק ממך. דרמה היא אוסף של רגעי יושר רגשי מזוכך. גברים פשוט איומים בניסיון לבטא רגשות – הם כועסים, הם צוחקים, הם חושבים, אבל לקבל תגובה רגשית אמיתית מגבר זו משימה בלתי אפשרית. אנחנו פשוט לא מוכשרים בזה. כשהבנתי את זה, התחלתי להתבונן בנשים והן פשוט נפלאות. זה לא קשור לנשיות, אלא לכך שהן מגיבות תגובה ישירה ואמיתית למצבים משתנים. היה לי ברור שאם אני רוצה לתת לקהל שלי משהו ששווה לצפות בו, המשחק שלי חייב לבוא מאותו מקום שממנו נשים מגיבות".

 

הוסקינס, שנולד בשנת 1942 לתוך מציאות של מלחמה, יכול בקלות להזדהות עם המציאות שהסרט מציג. "אמא שלי פונתה מהבית כשהיתה בהריון איתי בגלל ההפגזות הכבדות. את שלוש השנים הראשונות של חיי ביליתי תחת שולחן המטבח מרוב פחד. ההפצצות היו קשות מאוד ורחובות שלמים נפגעו. היו לא מעט בתים בשכונה שנהרסו. אני זוכר ששיחקנו עם הנפלים כאילו הם היו משחקים בגן שעשועים", הוא אומר.

  

מה לדעתך מקומה של האמנות בזמני משבר ובעידן המודרני בפרט?

 

"מלחמה היא דבר איום ובתוכה אני חושב שהאמנות היא מפתח ללב. לאמנות יש תפקיד חשוב בזמני משבר והאחריות שמוטלת עליה דווקא בזמנים אלה היא עצומה. קולנוע הוא קודם כל סיפור טוב ומה שמפתיע הוא שלמרות שההיסטוריה של המאה האחרונה סיפקה לא מעט תרחישים מרתקים שדורשים שנספר אותם, הוליווד בכל זאת מצויה במחסור בסיפורים טובים. אין לי ספק שבסופו של דבר הסיפורים האלה יסופרו בין אם זה על החיים בישראל ובפלסטין או על החיים בפקיסטן, סין או אוקראינה".

 

בשנים האחרונות גילמת את מוסולוני, צ'רצ'יל וחרושצ'וב, שלושה מנהיגים שניהלו את העולם במלחה"ע השנייה. זו תקופה בעלת משמעות מיוחדת עבורך?

 

"זה בעיקר עניין של ליהוק. רוב הרודנים המטורפים האלה היו נמוכים, שמנים, קרחים וקשוחים. יש רק אותי ואת דני דה ויטו שיכולים לגלם אותם. שיחקתי גם את נורייגה שאגב מאוד כעס על הליהוק, הוא חשב שאני לא מספיק יפה".

  

זו הפעם הראשונה שהתפשטת בקולנוע. מביך?

 

"האמת שלא. אין לי במה להתבייש וזה לא אומר שיש לי במה להתגאות. השחקנים שאלו אותי אם אני באמת מתכוון להראות את החבילה ואמרתי 'כולנו עושים את זה, לא?'. עד יום הצילומים לא ממש חשבתי על זה אבל כשהיינו שם והבטתי בכל הגופות הצעירים והיפים שמסביבי חשבתי לעצמי 'אוי לא, אני נראה כמו קווזימודו עם כל הקמטים האלה'. אני זוכר ששאלתי את אשתי אם לא מפריע לה שאני מוקף בכל הנשים העירומות האלה. היא אמרה שממילא אני לא רואה שום דבר בלי המשקפיים. זה נכון".

 

לגיל יש ערך מוסף עבור שחקן? האמנות שלך השתנתה לאורך השנים?

 

"משחק זה המקצוע היחיד בעולם שבו ככל שאתה מבוגר יותר, כך אתה יותר יעיל. אדם צריך ללכת עם הגיל, לא לשכוח אותו אבל גם לזכור את הילד שבו. בגיל 63 אני יכול לגנוב מעצמי מניירות שהיו לי בגיל 20 ובגיל 30 ממש כמו שאני יכול למצוא בעצמי דברים חדשים. האמנות בהחלט משתנה עם השנים ואת השינויים אני מצליח למצוא בעיקר כשאני על הבמה. מול מצלמה אתה לבד, אין את הפידבק המיידי, לא באמת שופטים אותך תוך כדי תהליך. הצלם עסוק בלצלם והוא לעולם לא יהיה תחליף לקהל חי".

  

עשית תיאטרון, עשית טלוויזיה, אבל הקולנוע זו הזירה שלך. מה יש בו שכל כך מושך אותך?

 

"עשיית סרטים היא אמנות חדשה יחסית אבל יש בה את כל מה שהיה באמנות לאורך מאות דורות. אם ליאונרדו דה וינצ'י היה מופיע כיום והיה ביכולתו לשלב תמונות נעות, צבע ומילים על מסך שבורא סיפור שהוא שלם, את חושבת שהוא היה מבטל את זמנו על דליים של צבע?".

  

בשבוע שעבר התקיים טקס גלובוס הזהב ובקרוב יחולקו פרסי האוסקר. פרסים משמעותיים עבורך?

 

"הם משמעותיים לקידום הסרט. בכל הנוגע אליי, יש לי ארון מלא בפרסים והפעמים היחידות שהם יצאו מהארון היו כשהילדים שלי שיחקו בהם".

 

אתה נע לא מעט בין עשיית סרטים עצמאיים להפקות גדולות בהוליווד.

 

"כשאין לי כסף אני בהחלט שמח לכל הפקה הוליוודית שמזדמנת. הבעיה העיקרית בהפקות הגדולות שהן נמשכות לנצח ואתה מוצא את עצמך מבזבז ימים בלחכות לסצינה שלך. זה משעמם אותי וכשאני משתעמם אני משתגע. בסרטים עצמאיים יש הרבה יותר תחושת משפחתיות, אולי חלוציות מסוימת או התגייסות למטרה אחת. הוליווד עושה בדיוק את מה שהיא מבטיחה – היא הופכת אותך לעשיר ומפורסם. כשאתה רוצה לעשות אמנות אתה מוותר על השכר של הוליווד ונוחת בקולנוע העצמאי".

 

אתה רואה קולנוע?

 

"לא באמת. אני עסוק בזה כל היום וזה לא בדיוק מה שאני רוצה לעשות בזמני החופשי. זה כמו לבקש משרברב להתענג על הצנרת שלך".